רשומה נבחרת

Broken hearts – Blade Runner 2049

"Hearts will never be practical until they can be made unbreakable…"(The Wizard of Oz)

Relationships. Relationships that are built upon both closeness and independence, honesty or limits, between humans and replicants that are produced by artificial intelligence. This is the main theme of Denis Villeneuve's Blade Runner 2049. So many issues revolve around these questions: What does it mean to be human? In the future, is there a chance that born creatures can have the same rights as produced ones? Will there ever be a time when we will not be able to distinguish between them?

Compared to other films, based on this same subject, Villeneuve's one is unique in choosing the perspective of the replicant K (Ryan Gosling) – the hero of the movie – to lead the plot. K provides us with a machine's point of view, as he desperately strives to belong to the human world

K does not fully belong to either world. As a police officer, his mission is to hunt down his fellow replicants who have strayed from their strictly designed course, which makes him alien to his own kind. He hunts down and destroys replicants while his human colleagues and neighbors despise and fear him as an outsider within their society. That may be the reason why he chooses to maintain an intimate connection with no other entity than a hologram, which is not aligned with either side.


Blade runner 2049 city artwork – Image #1729 – Licence: Free for Personal Use

In the famous movie production of 1939 "The Wizard of Oz", (an adaptation of L Frank Baum's children's book of 1900) we meet another figure who wishes, as K does, to belong. In her journey to the Emerald City, Dorothy finds the Tin Man in the forest. As he meets her, he sings a little song about how he wishes for a heart.

When a man's an empty kettle he should be on his mettle,
And yet I'm torn apart.
Just because I'm presuming' that I could be kind-a-human,
If I only had a heart.
I would be tender – I would be gentle and awful sentimental
Regarding Love and Art.
….Just to register emotion, jealousy – devotion,
And really feel the part.

For the Tin Man, the acquisition of a heart will enable him to regain access to his humanity. Unlike machines, humans have relationships that they build With empathy and care. With a human heart, one can connect to the other.

That is the reason why one of the most intriguing relationships in Blade Runner develops between Replicant and the mass-produced holographic computer program named Joi (Ana De Armas). Joi and K maintain a unique bond, which is very close to a human connection. Joi becomes the perfect companion to K. She is always available, knows what to say and supports him in his complicated and extremely challenging life. Joi comforts him, on the one hand, and on the other hand, is not afraid to take a stand and present the blunt truth when he is wrong. In turn, we see that K cares very much for Joi's well-being, by being considerate; buying her gifts, and even trying to make her laugh when times are difficult.

We experience Joi as a powerful and supportive companion. Shortly after the beginning of the movie, K finds out about a unique replicant-female who had succeeded in giving birth to a child. He starts to believe, after finding some evidence that he may, in fact, be this baby–replicant. This revelation shakes K's world. When Joi hears about this, she persuades him to consider that he may be 'the one', that special child who was born and not manufactured. She urges him to change his name from a serial number to a human one- 'Joe' –in order to validate their theory.

Further, in the movie, Joe loses Joi. Her loss occurs just as has realized that he is not the 'one' (which he had hoped to be). At this point, he has come to a crossroad where he needs to choose between his heart and his mind. He must decide whether to act as a replicant, ruled by brutal logic or to act like a human being and do what is morally right. After losing Joi, his moral compass, Joe is completely lost.

Full of anguish, Joe walks alone on a narrow bridge, a symbolic representation of his life. There he encounters an advertisement for Joi's hologram program, it shows a similar 'Joi' and yet she seems so different and remote. The advertisement repeats the product's motto: "Joi – Everything you want to hear".

The revelation of this motto reminds me of the scene when the Tin Man meets the Wizard at the end of the movie, they have a very interesting dialogue in which the Wizard claims that the Tin Man already has a heart and that he has had it all along, even though he was not aware that he had one.


… You want a heart! You don't know how lucky you are

not to have one. Hearts will never be

practical until they can be made

unbreakable. …


But I still want one.


…Back where I come from there are men who

do nothing all day but good deeds…And their hearts

are no bigger than yours. But! They have

one thing you haven't got! A testimonial!….

Like the Tin Man, Joe wants to fit in, to be that born human child and be part of the human society in which he lives. He wants that 'testimonial' in order to prove his humanity, as evidence that he is, in fact, this boy. Now, on that bridge, we understand what Joe, like the Tin Man, could have known all along. His ethical decisions did not come from outside himself. The Joi hologram program only verbalized for him ("everything YOU want to hear") his inner soul. A mouthpiece for his own thoughts. That is perhaps why their names were so similar – Joe and Joi. They spoke from the same conscience.

Confronting this revelation, Joe himself understands where his heart is and from that point on, his actions will take on more human form. Right after this scene, he chooses to save a human life, and thus, thwarts the struggle of the replicants, his own kind, for their freedom.

At the end of the movie, when Rick Deckard (Harrison Ford), whose life Joe has just saved, asks him very emotionally, "Why? Who am I to you?" Rick receives no answer. I find the answer in the Tin Man's words; right after the Wizard grants him his heart:


And remember, my

sentimental friend….

…that a heart is not judged by how much

you love, but by how much you are loved by


מודעות פרסומת
רשומה נבחרת

סיור קצר בספריה הבריטית בלונדון

הגעה לספריה הבריטית הצמודה לתחנת קינג קרוס בלונדון בשלהי ינואר, זיכתה אותי בסיור מודרך כמעט פרטי עם עוד שנים וחצי אנשים שהעזו להגיע בקור הלונדוני. מה עוד שזכינו לעבור אותו עם אחת מהעובדות הותיקות במקום.


הספריה הבריטית הוקמה לראשונה בתוך הבריטיש מיוזיאום באולם המעוגל בכניסה.



על פי חוק חויבה הספריה להחזיק עותק מכל ספר היוצא באנגליה. כך שמהר מאד נדרשה תחלופה ומקום גדול יותר. ההחלטה נפלה על מגרש הסמוך לתחנת רכבת קינג קרוס (בתמונה לעיל ניתן לראות את המגרש עם תחילת הבניה). בהמשך יבינו שם שגם המקום הזה אינו מספיק ויבנו ספריות נוספות לאכסון במקומות שונים באנגליה (ועל כך בהמשך). מאז שעזבה הספריה את הבריטיש מיוזיאום האולם הגדול נותר ללא שימוש של ממש.

כיום הספריה היא הבניין הציבורי הגדול ביותר באנגליה וכשנבנה בזמנו היה גם היקר ביותר, בעלות של כ780 מליון פאונד.

אם נעצור להתבונן בדגם הספריה שמעוצב כספינה (מתוך חיבתו של האדריכל לכלי שיט) ניתן לראות רמז לסבלנות והתחשבות בריטית. חלונות רבים נמצאים בצד הבניין הפונה לתחנת הרכבת. לעומת זאת בצד השני אין כלל חלונות וזאת משום שהוא פונה לבתי מגורים. האדריכל לא רצה שמליוני המבקרים במקום יפגעו בפרטיות התושבים הסמוכים ולכן השאיר את הקירות אטומים.


הספריה כוללת מלבד ספרים גם הדפסים, עיתונים ומגזינים שהחלה לאסוף מאז שנת 1900. בנוסף יש להם גם פריטים בקלינגונית (מסע בן כוכבים) ובשפת האלפית (שר הטבעות).

מתוך תפיסה שהידע הקיים בה צריך להיות נגיש לכל אדם בעולם גם מי שאינו תושב אנגליה, זכאי להרשם כמנוי, ללא קשר לארץ מוצאו וללא צורך באזרחות בריטית. כשליש מהמנויים אינם תושבי הממלכה.

כל אחד מהמנויים רשאי להזמין בעודו נמצא בספריה (לא נותנים להוציא החוצה ספרים) פריט מתוך הקטלוג – והוא יובא לו בהקדם בהתאם למיקום הפריט. חלק מן הספרים ממקומים מתחת לאדמה וחלק באתרים אחרים באנגליה כמו המחסן ביורקשייר בעל לחץ אויר נמוך המופעל על ידי מכונות כדי להמעיט בחמצן ובשריפות.

בכניסה לספריה עומד מגדל ספרים עתיקים שהיו שייכים למלך ג'ורג השלישי. מסתבר שהאיש היה אספן ספרים מפורסם שבנה ואסף ספרייה מלכותית יוצאת דופן הכוללת פריטים נדירים (למשל תנ"ך גוטנברג המפורסם – ההדפסה הראשונה של התנ"ך ללטינית) והוריש אותם לבנו: ג'ורג' ההרביעי.

למצער, בנו ביקש לפנות אותם מהארמון מיד אחרי תחילת מלכותו כדי לבנות מטבח חדש וגדול יותר בארמון ונתן אותם לספריה הבריטית יחד עם מספר דרישות. אחת מהדרישות הייתה שהספרים יוצגו לכל מבקר ובנוסף שיהיו נגישים לכולם. ולכן האדריכל הציב אותם בצורה שכזו בכניסה למקום. ובאמת כל מנוי יכול לבקש לעיין בכל אחד מהספרים. אך על הטיפול וההנגשה אחראים קומץ מצומצם של ספרנים בעלי הרשאה מיוחדת.

הספר היחידי מהאוסף שאינו נמצא בכניסה הוא האטלס הגדול ביותר בעולם – "אטלס קלינקה", שניתן לאחד ממלכי אנגליה על ידי סוחרים מאמסטרדם ב1660. לספר הותקנו גלגלים כדי לשנע אותו ממקום למקום ועבודת שחזור מורכבת נדרשה כדי לשמרו (כפי שניתן לראות בתמונה). מפאת גודלו לא ניתן היה לשלב אותו בעמודי הכניסה בדומה לחבריו. גם האטלס הקטן ביותר בעולם נמצא כאן שנוצר בשביל בית הבובות של ילדי משפחת המלוכה. לדברי הספרנית שליוותה אותנו המפות נחשבות גם היום כמדויקות מאוד יחסית לזמן כתיבתם.

בנוסף בספריה מוצג אוסף הבולים בין המפורסמים בעולם "אוסף טפלין" שמורכב מ13 מליון פריטים מרחבי העולם. כדי להציגו יצרו מדפים נשלפים בהם מוצגים הבולים השונים ומדי מספר שבועות מחליפים ומרעננים את הבולים המוצגים לקהל

בסמוך להם עומדת מכונת ההדפסה שהדפיסה את בול הדואר הראשון בעולם שהודפס באנגליה.


דבר אחרון לגבי היעילות בריטית. כאמור לא ניתן להוציא אף ספר מהספרייה. כדי להזמין ספר לעיון עליך לתפוס שולחן באולם הקריאה (מספר המקומות מוגבל כמובן) ולציין את מספר השולחן בעת ההזמנה והספר יובא לשם במיוחד מהיכן שהוא נמצא. בעבר, עם פרוץ הטכנולוגיה היו מקומות שמורים בצד אולם הקריאה לבעלי מחשב נייד מפני שחשבו שההקלדה תפריע לשאר הקוראים, השקט הנשמר בקפדנות במקום הוא גם הסיבה שלא ניתן להכנס בעת סיורנו לאולמות הקריאה. קדושת הקוראים והמעיינים נשמרת בדקדקנות.


רשומה נבחרת

לונדון – בעקבות סיור אמנות רחוב וגרפיטי בוויטצ'אפל שורדיץ' ובריק ליין

נהוג לחשוב שלונדון היא עיר אחת אך האמת שיש בה מחוזות שונים ונפרדים. הגבול בין לונדון סיטh אזור העסקים לוויטצ'אפל ושורדיץ' כמעט בלתי נראה. . כך שאם באזור העסקים של לונדון תקבל שנתיים מאסר על גרפיטי בוויטצ'פל וסביבותיה אין עם זה בעיה כל עוד לא מדובר ברכוש פרטי. כפי שניתן לראות קו הגבול הוא כמעבר חצייה.


רוב הפעילות של אמני הרחוב מתקיימת בקיץ אז אפשר להנות מהאור ולצייר ולרוב נעשה אחרי שעות העבודה. על אף שמדובר בפעילות חתרנית ברובה עדיין אמני הרחוב לא יציירו על שטח ציבורי מובהק. מכיוון שגם החתרנים ביותר ירצו שהציור ישתמר ולא ימחק ע"י שירותי ניקיון.

אזור וויטצ'אפל בו הסיור מתקיים תפקד כאזור עוני בלונדון שקיבץ אליו מהגרים מכל קצוות העולם. עם בניית הכנסיה במקום (white chapel church) כינו אותה התושבים "שער הגיהינום" מכיוון שהאמינו שהיא פתח לשדים שפוקדים ומביאים לאסונם.

גם היום האזור הסמוך של בריק ליין הוא כור היתוך של מהגרים איראניים סיניים הודים ויהודים. ויש בו אזורים שהם מאורות של קראק הירואין וכנופיות. כפי שנראה דרך המיצג הבא

ג'ימי קוקרן (אוסטרלי במקור) יצר את התמונה הזאת. סימן ההיכר שלו היא טפטוף של צבע תוך כדי עבודה. בציור הוא מראה ילד תמים שמנסה לגדול בשכונות בלי להסתבך בעולם הקשה שסביבו. הנה עוד מספר עבודות שלו שראינו בדרך..

גם היצירה מימין היא פוליטית. שם היצירה "הבת של ג'ו" . היא מייצגת את הקשיים שחוו היהודים שברחו לאנגליה מפוגרומים ואנטישמיות רק כדי שיחוו שם אנטישמיות חדשה ושנאת זרים כך שכל מה שנותר להם זו המשפחה הקרובה

נעבור למיצג הבא


בספטמבר 2014 נסעו כ-100 סטודנטים מהמכללה למורים למקסיקו סיטי להפגין בבירה במחאה נגד המדיניות הכלכלית ונגד מחירי תחבורה ציבורית. המשטרה בהוראת ראש העיר פתחה עליהם בירי ומהתקרית מתו 6 ונפצעו 25. הרוב נלקחו ע"י המשטרה. שמסרה אותם לארגון פשע 43 סטודנטים נעדרו. חלקם נמצאו מתים בצורה מחרידה. על הקיר בתמונה תוכלו לזהות ראש ירוק נעוץ בברזל. המיצג הזה הוא סופר של גרפיטי שכבר אינו קיים שבו נכתב "כבר 30 ימים הם אינם" האמן רצה למחות בזמן ההעלמות על מה שקרה, להסיר את לוט השתיקה ולדרוש את חזרתם.

עוד אמן מאד מעניין הוא אוטו שייד שמצייר על סכנת התקרבות העולם למלחמה גרעינית ועל מה שאנו משאירים לילדים שלנו. מילדה שקוטפת בתמימות חרציות של אטום ועד ריב בין מנהיגי המעצמות, מי ילחץ ראשון על הכפתור




עוד מספר אמנים מעניינים שנתקלנו בהם בדרך. זבו אמנית מפריז שמעלה מסרים שקשורים לפמיניזם. הנה מספר יצירות שלה

והנה עוד סיפור מעניין על אמן אחד שמו gower מאד מוערץ שנחשב למאד מוכשר. אחרי מספר ציורים הציעו לו לעבוד באופן מסודר אצל כמה חברות. חבריו לא ממש אהבו את העניין וטענו שזה נגד הרעיון של גרפיטי וחתרנות והחלו לקשקש על איורים שלו. ואז הוא נעלם בפתאומיות. לאחר זמן פתאום הופיע ציור חדש שלו באחת הסמטאות בבריק ליין שהביא להתרגשות רבה ולפלא. כשנשאל היכן היה ומדוע חזר, הסביר שחזר לצייר כשראה שחדלו מלהרוס את ציוריו ונעלם מהסצינה רק משום שהחל ללמוד באונ' (חתרנות כבר אמרנו? :) )

בשולי הדברים יש לציין את נושא התיוג (tagging) מעשה של כמה חבר'ה שהולכים ומתייגים או מציירים על קיר של אחר ומשחיתים את הציור ללא סיבה. בברלין האמנים מאתרים את אלו שפגעו בציורים שלהם ומכניסים להם מכות למען יראו וייראו אך בלונדון זה עובר בסבלנות מפתיעה למרות שזה מקומם.

יוצא דופן הוא הבחור הזה שמוסיף את הברווז שלו לכל מיני ציורים בפינה מה שיוצר אתנחתא קומית משעשעת..

ונסיים עם קולאז' של ציורים נוספים שנתקלנו בהם בדרך

רשומה נבחרת

סוף העולם – ביקורת על "האיש במצודה הרמה"

"שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו – מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך שאנחנו יהיו המשוגעים (ולהכין בשביל כולם אי אפשר).על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגע" (ר' נחמן מברעסלב – כוכבי אור)

השנה היא  1960 לערך. עברו מספר שנים מאז הביס ציר הרשע של גרמניה ויפן את בעלות הברית וניצחו במלחמת העולם השנייה. כעת מה שהיה ארצות הברית של אמריקה מחולק בין המעצמות: במדינות החוף המזרחי שלטון גרמני-נאצי ובמדינות החוף הפסיפי שלטון יפני.

זוהי תמונת המצב בפתיחת סדרה המטלטלת החדשה של רשת אמזון "האיש במצודה הרמה", המבוססת על ספרו הבדיוני של פיליפ ק. דיק (1962). משפט הפתיחה של הסדרה הוא פרפראזה על שבועת האמונים האמריקאית: "אומה אחת, תחת שלטון, מחולקת, ללא חירות וצדק לאיש".

במציאות החדשה, הגרמנים מיישמים את מדיניות הפיהרר באופן מלא: עולם ללא יהודים, צוענים, חולים או זקנים (מלבד פליטים מועטים הנמצאים בהיחבא) ובו השלטון הדיקטטורי של יפן וגרמניה יוצר היררכיה מעמדית ברורה בין שולט לנשלט.

המציאות החלופית שנשקפת מצפייה בסדרה, הנוגעת-לא נוגעת בעלילה המקורית של דיק, מבלבלת ומתעתעת. איך כביכול מספיקה נקישת אצבע והעולם כולו יכול להראות אחרת: משטר דיקטטורי כוחני שבו הפרטים הם האויב, ובו כל התנגדות גוררת תוצאות כבדות משקל.

מרכז העלילה סובב סביב זה שמכונה "האיש במצודה הרמה", איש עלום שם שמוציא תחת ידו סרטים המציגים עולם אחר, מציאות מרובדת בה אמריקה ובעלות הברית ניצחו במלחמה והביסו את הנאציזם. התעתוע שנוצר, בעת שהאיש במצודה הרמה מציג את העולם כפי שיכול היה להיות, מביא לבלבול ומתח מובנה שמערער גם אותנו כצופים. המחשבה על איזה מבין העולמות הוא אמיתי ואיזה הוא הבדיה הופכת לשאלה משותפת לנו ולגיבורי הסדרה גם יחד משני צידי מסך הטלוויזיה. הספק שמתחיל לכרסם הוא גם זה שיוצר את הפחד בלב השליט מפני התעוררות ההמון: "הפיהרר רואה בסרטים איום על עצם קיומו של הרייך", אומר אחד מקציני האס.אס הבכירים.

ככל שהסדרה מתקדמת, הדמויות השונות שנחשפו לסרטים מתחילות לנוע ממקומם הבטוח והכנוע אל עבר שינוי. עולם שנתפס כמובן מאליו מתחיל להתערער והמציאות מתחילה להתפרק אל מול עיניהם, בין אם מדובר במפקד אס.אס אסרטיבי ובין אם מדובר בעובד מפעל יהודי שחי את חייו מפחד הממלכה היפנית. כך שאמירתו הידועה של אדמונד ברק, "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", המצוטטת על ידי חבר מחתרת וזוכה להתייחסות מזלזלת על היותה בנאלית, אט אט מיתרגמת לפעולה.

האיש במצודה הרמה מכנה את הסרטים המופצים בשם "יסתבל החגב", ביטוי הלקוח מפסוק במגילת קהלת:

"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים." (קהלת יב, ה)

בפרק זה מדבר שלמה המלך על סופם של החיים כולם וטוען שלקראת הקץ מספיק גם סבלו ומשקלו של החגב הקטן בכדי להפיל את עץ השקד היבש. כלומר, לפעמים נדרשת רק תנועה קטנה בכדי לשנות את המציאות. החשיבה על החיים כקבועים, כבלתי ניתנים לשינוי היא זאת שמשרישה את שלטונם של המדכאים ומנציחה את הדיכוי. היכולת להתחדש ולחשוב אחרת על עצמך והסובב אותך, היא זאת שתוביל אל החופש ותבקע את קיר הזכוכית.

במעשיה של ר' נחמן (שהובאה בתחילת המאמר) עומדים שני אנשים אל מול חלון בו נשקף מבחוץ המון אדם בעל תודעת אחת משותפת. שניהם מבינים שמציאות של כאוס ובלבול עתידה לדרוס אותם עוד רגע קט. ובאותו קיטון נפרד, ברגע שברירי אחד לפני סופו של העולם, הם מקבלים החלטה גורלית אחת: להישאר קיימים בתוך המציאות הבלתי הפיכה, תוך שימת זיכרון תמידי לעולם שיכול להיות אחרת. גרעין קטן של אמת שמבצבץ ממקום של אמת במצחם, כתפילין שבראש, שיוכל לפרוץ בהמשך הדרך.

בסדרה כמו בסיפורו של ר' נחמן, רק בעת מפגש אמיתי בין שניים מתוך מקום של אמון  או רק דרך התבוננות בראי אל מול עצמך, ניתן להתגבר על ייאוש ואוזלת יד. רק אז יוכל האדם להיזכר כיצד חייו וחיי הסובבים אותו יכולים להיות אחרת, וכיצד העולם שבו הוא נמצא אינו קבוע או מוחלט וניתן לשינוי גם אם במאמץ גדול.


האיש במצודה הרמה (מבית רשת אמזון 2015)


פורסם באתר 929

רשומה נבחרת

ביקורת ספרים – 'לא מפסיקים אהבה באמצע' מאת הרב ליאור אנגלמן

אייל הוא ר"מ צעיר ומצליח בישיבת הסדר המיועד לשמש כמחליפו של ראש הישיבה, אך בעת שהוא אהוב על רבו ונערץ על תלמידיו הוא מסתיר בתוכו מציאות אחרת, מטלטלת. אב לילדה פגועה שנישואיו עלו על שרטון ושנפשו מסוכסכת ממאבק רב שנים בהתמכרותו: מציצנות לחייהם של אחרים. החל בגניבה של פתקים בכותל דרך חיטוט ביומנים אישיים ועד לחיפוש במגירות סגורות, בולמוס ההצצה של אייל אינו יודע שובע, כשהכאתו על חטא והתייסרותו שלובות בנפילותיו שוב ושוב. הוא חש שאיש מהאנשים הקרובים לו, ובמיוחד אשתו, לא יוכל להכיל את משא הוידוי הכבד, וכמוצא אחרון פונה לרחל, קשישה ערירית שאותה מצא באחד משיטוטיו במרחבים לא לו. בשיחותיו עימה הוא מגלה את יכולות ההקשבה וההכלה בהן ניחנה, ובעזרתה ובעזרת בני משפחתו הקרובה מנסה אייל לתקן את עולמו בהווה ואת ילדותו שעברה בצל אב מנוכר המסתיר סוד איום מעברו.

זהו רומן הביכורים של הרב ליאור אנגלמן המשמש כרב הגרעין התורני של גבעת זאב בירושלים ור"מ בישיבת "עטרת כהנים". אנגלמן ידוע זה מכבר בכישרונו הספרותי והרטורי, אם בדברי התורה אותם הוא מעביר לקהל הרחב ואם דרך סיפורים קצרים ומרגשים שפרסם באתרים שונים ובקובץ הסיפורים "שקופים" שיצא לאור לפני כחמש שנים. סיפוריו מלאי אנושיות, רובם מתמקדים בחלש והמודחק בחברה ומשלבים קודש וחול. גם ברומן זה ממשיך אנגלמן באותו קו ומצליח לפרוט על נימים דקים של מציאות מורכבת. הספר נקרא בנשימה אחת ומעביר את הקורא בין חיוך לדמע עד לסופו.


במהלך קריאת הספר ניכר שהמחבר מחביא בין השיטין ביקורת על העולם הדתי-ישיבתי שמתוכו הוא מגיע. עולם הטמון בין ספרי ראשונים ואחרונים, אמונה ומעשה, אך רחוק מללמד על חיבור של האדם עם נפשו וסביבתו. פער שכזה בין העולם הנקי המופגן כלפי חוץ לבין הצד הפנימי ה"מלוכלך", הכולל בתוכו יצרים ותאוות, בא לידי ביטוי במספר מקומות ברומן. ראש הישיבה מזמין את אייל ללשכתו על מנת לדון "באשר לקשייו של תלמיד שכבר נפל משלב גבוה במיוחד ובשל צלקות הנפילה הוא חושש לעלות שוב בשלבי הסולם", אך אינו מבחין בקשייו הפנימיים של הר"מ העומד למולו בעת שהוא מציע לו, לאחר מכן, את ראשות הישיבה, תפקיד שמהותו תמיכה רגשית ורוחנית בתלמידים. אייל יודע שאם יחשוף את חולשותיו בפני רבו, ההצעה תרד מיד מן הפרק, משום שאדם "מורכב" אינו ראוי לשמש בקודש. גם אשתו מעדיפה לדחוק לצד את כישלונותיו הידועים לה, ולהכתירו בתואר "צדיק שלי" במקום לאפשר לו להיחשף בפניה ולגלות את צדדיו האחרים. אפילו אייל עצמו מפקפק בהיותו ראוי לשמש כרב משום שאינו "טהור", על אף אהבתו לתורה וללימודה, ולמרות שהוא קוצר הצלחות רוחניות רבות בקרב תלמידיו.

לא רק הפער בין החוץ לפנים עולה במהלך הקריאה ברומן אלא גם חוסר היכולת של האדם לבוא לידי תיקון אמיתי רק בזכות אמונתו ותורתו. הרב דנינו שהיווה לאייל הצעיר מושא להערצה על צדיקותו, מתגלה בסופו של דבר כאדם שהגיע אל הדת בעקבות משבר שעבר, וגם לאחר ששינה את שמו ואת אורח חייו לא הצליח להשלים עם מעשיו ולמתק את חטאי העבר. דביר, התלמיד המתמיד ביותר בישיבה בשעות היום, מתמיד באותה דבקות בגלישה באתרים מפוקפקים בשעות הלילה. ואילו אייל עצמו זוכה לתפילת תשובה מרגשת בעוצמתה בכותל, אך מיד לאחריה לוקח פתקים נוספים לקריאה.

בנוסף, ריח קל של ביקורת נודף מדפי הספר באשר לתמימותם של אנשים הכותבים פתק בקשה וטומנים אותו בין אבני הכותל, במקום דיבור ישיר ואינטימי עם בורא עולם, דיבור שבכוחו להגיע אל יעדו. הפתקים, לעומת זאת, מגיעים למחבוא של אייל בגינה הציבורית… גם תלמידיו של אייל סבורים שבידו התשובות לכל קושיותיהם: "אלה ואלה מניחים ספקותיהם לפני הרב אייל תמיר, מצפים שבאבחת לשון אחת יבאר, ירגיע ויכריע למענם את כל הספקות", במקום לעבור תהליך בירור אמיתי ופנימי.

דמויות רבות בספר עוטות על פניהן מסיכות ומקפידות להשאירן שם במאמץ רב לבל יתגלו פניהן האמיתיות כלפי חוץ. שלא במקרה דאג המחבר לכך שמסכות אלו עתידות ליפול דווקא בעיצומו של חג הפורים, כפי שדורש אייל בעצמו מול תלמידיו בישיבה:

"הוא לימד באריכות את דברי הרב קוק בדבר הידיעות וההכרות שלעיתים מסתירות מאיתנו את האמת הגדולה החבויה בקרבנו, אמת שרק בפורים יכולה להתגלות… היום הזה מגלה לנו שיש דברים עמוקים מידיעתו של האדם, שלפעמים ההכרה והדעת מסנוורות ומעלימות את האמת העמוקה. אנחנו מתחפשים בפורים, הוא פירש, כדי לסלק מאיתנו את התחפושת שמלווה אותנו כל השנה… בפורים אנו מתוודעים לסודות הטהורים שלנו. זה יום נדיר שמביא בכנפיו הזדמנות, חשוב שלא נפספס אותה".

דרך עיון ברומן מתגלה שבדומה לפורים ולמגילת אסתר הנקראת בו, רוב הגברים בסיפור הם אנשים שבורים, שאינם מסוגלים להיחלץ בעצמם ממצבם הנוכחי. דווקא הנשים הפועלות בעלילה ברקע כדמויות משנה מצליחות להביא אותם אל הגאולה. ממכלוף בעל המכולת שלבנה אשתו משגיחה עליו ושומרת את צעדיו, דרך אביו של אייל שאינו מסוגל לתפקד ונתמך ומוחלף על ידי אשתו בניהול המשפחה וגידול הילדים ועד לאייל עצמו שרק בליווי רחל הקשישה, אשתו ואפילו בתו הפגועה הוא מצליח להגיע לידי תיקון וצמיחה מתוך חטאיו הרבים. רק הרב דנינו, שלא זכה להתחתן, נשאר בשברונו, כפי שמסביר אביו של אייל בסוף הרומן "החליף בגדים, החליף שם, החליף חברים, אבל תראה, מבפנים הוא שבור, אפילו משפחה לא הצליח להקים, הוא מטפל בנזקקים, יש לו חתולים ליד בית הכנסת, ילדי בר מצווה מתחלפים, אבל קשר של ממש הוא לא בנה".

ספרו האחרון והנפלא של אנגלמן מבהיר כי המרדף של היחיד אחר תיקון לא יגיע לסיומו רק באמצעות תפילה או חזרה בתשובה בדרך הידועה והקלאסית אלא רק על ידי תהליך פנימי ועמוק שבכוחו לרפא מכאבה את נפשו של אדם מיוסר. לחברה מצידה, יש חובה מוסרית להכיל בתוכה ולקדם מנהיגות מורכבת ורבת פנים, כזו שלא תשים את התשובות בפיהם של השואלים, אלא תסלול להם את הדרך לבירור מעמיק ואמיתי.

*פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון

רשומה נבחרת

ביקורת ספרים – 'הזקן השתגע' מאת אביבית משמרי.

נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי. בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר התורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות… צאו ותבעו את זכויותיכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שתיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, ועוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי־חצי באוכלוסייה. זכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה.

בנאום פרובוקטיבי זה של ה“זקן“ מתחיל ספר הביכורים המפעים ומעורר המחשבה של משמרי. אותו “זקן“, שעברו הביוגרפי מורכב משילוב ביוגרפיות של ראשי ממשלות ישראל לשעבר ושכינויו מזכיר לקורא את דוד בן גוריון, בוחר להתנצל בפרץ של ספונטניות בפני תושביה החילונים של מדינת ישראל על העוולות הרבות שנעשו על גבם במהלך השנים מאז קום המדינה. נאום ההכאה על חטא של אותה דמות פוליטית ישנה־חדשה יצית בהמשך את החברה הישראלית לכדי מרי אזרחי חילוני אלים שיופנה כלפי קבוצות החרדים והמתנחלים.

הזקן השתגע

עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

עלילת הספר מתרחשת בעתיד הלא רחוק של מדינת ישראל, כשהשלטון מוחזק בידי מפלגות דתיות וחרדיות. המצב הכלכלי במדינה בכי רע, שליש מתושבי המדינה עזבו לחו“ל והאזרחים שנשארו יורדים למקלט מדי שבוע “כי כל רגע עומדת להישמע אזעקה, האזעקה בה“א הידיעה“. בעקבות המציאות הכאוטית ועל אף הגדרתו הציבורית של “הזקן“ כמטורף סנילי, דבריו נופלים כמים קרים על נפש עייפה, או כדבריה של משמרי: “בכולם מגיעה הטינה שתססה במשך שנים לכדי זיקוק ברגע אחד, הרגע שבו הוצנחה תולעת הטירוף של הזקן לתוך המוח הישראלי הנגוע“. כך נוצר מצב כאוטי בלתי ניתן לעצירה שיוצר קשר הדוק בין עולם הפנטזיה העתידי המצויר בסיפור לעולמנו המציאותי ב־2013. כך שלפי משמרי, הטינה שהחלה כביכול להצטבר בתוך הציבוריות החילונית הישראלית של היום מגיעה לכדי פיצוץ בעתיד הלא רחוק.

בתוך כל הכאוס שנוצר אנו מתוודעים לסיפורן של כמה דמויות מההוויה הישראלית העתידית, המזכירה במרומז את חיינו כיום. דמויות שונות אלו נעות במהלך הספר בציר הבלתי אפשרי שבין טורף לקרבן. מהפוליטיקאי היפה שמנסה לרכוב על גל המחאה בעזרת התקשורת ועורך החדשות מטעם שעובד בערוץ הממלכתי דרך עידו ואסף ממובילי המחאה האלימה, ועד לרבנית חיה־לאה שנגררת אל תוך הכאוס בניגוד לרצונה.

בניגוד לכיתוב הלא מדויק על גב הספר – "זהו סיפור על מלחמת הכול בכול שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה" – כוחו של "הזקן שהשתגע" מגיע דווקא מנקיטת עמדה חד צדדית. משמרי בחרה להציג לקוראים את עמדתה על המציאות כיום במדינת ישראל דרך הצגתו של העתיד הדמיוני הדיסטופי לפי ראות עיניה כשמתוך כך היא מנסה לעורר דיון או חשיבה מחדש. "הקול המספר" שלה הוא בהכרח חילוני ולאורך כל העלילה אינו עושה חסד, בלשון המעטה, עם הציבור הדתי והחרדי, המוצג כקבוצה מלוכדת שפרטיה הם חסרי זהות, שם או מחשבה בהירה.

לאורך כל הספר יוצגו הדמויות השייכות לשני מגזרים אלו דרך שיוכן לקבוצת השווים: מההסדרניקים, דרך המתנחלים ונוער הגבעות ועד למשמרות הצניעות ובחורי הישיבה. גם הרבנית חיה־לאה נציגת המגזר, "אשתו מנשים של בן אדמו"ר המהולל", המופיעה כדמות העומדת בפני עצמה, מוצגת בספר באופן נלעג, כסהרורית ובודדה הממלמלת פסוקים שוב ושוב. בנוסף לכך, כשמשמרי זועקת בשמו של הציבור החילוני הזועם, אם באמצעות קולו של "הזקן" שהשתגע ואם בתיאור רחשי הלב הציבוריים, הקורא אינו יכול להישאר בשלוותו: "הידלדלנו בלי לשים לב, נבזזנו ונשדדנו, ועוד מעט קט יקום הטפיל על הפונדקאי להורגו". וגם: "הכו בהם, שרפו את בית התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם". וכן: "…נאצים כבר קראו לנו, בינתיים מי ששם בהסגר זה אתם אותנו ולא ההיפך".

אמנם תוך כדי התפתחות העלילה נשמעת ביקורת גם כלפי החברה החילונית אך ביקורת זו איננה אלימה ומתלהמת אלא ממשיכה את הקו הסיפורי בפירוט חוסר יכולותיהם של החילונים להתאגד או להילחם על היקר להם אל מול אחיהם המאמינים, אלא רק לשבת ולקטר על כך בסלון בליל שבת, כדבריה. בנוסף, אצל הציבור המאמין בולט חסרונה של דמות אידיאולוגית שתפרוט לפרוטות את הסיבות העקרוניות למלחמת "הכול בכול", בניגוד למתרחש בצד השני של המתרס.

מעניין לשים לב שדווקא בתוך הבלגן והשנאה הגואה ברחובות עולות מן הסיפור שלוש דמויות המייצגות סוג של נקיות מוסרית. מאיה, בת קיבוץ שעברה להתגורר במרכז הארץ, וחוותה תהליך של חזרה בתשובה ולאחר מכן חזרה לעולמה החילוני הישן (דתלשלשי"ת כלשון המחברת), מנסה במהלך העלילה לסייע ככל יכולתה לאלו שנפגעו בעקבות המרי האלים. במקביל, זוג הזקנים הספרדים תקווה ויחזקאל מעניקים מחסה בביתם, תוך כדי סיכון אישי, לאחד מראשי המחאה לאחר שהוכה.

הקו המשותף השזור בין שלוש דמויות אלו הוא שמירת היהדות על אש קטנה כדרך חיים אישית ופרטית, אם בתהליך הזהות האמונית שאותו עברה מאיה ואם בזוג הזקנים המסורתי המייצג את אותה יהדות של פעם, של מסורת בית אבא המופיעה ללא כפייה או דרישות ציבוריות. מכאן שלדידה של משמרי היהדות צריכה להישאר ככזו שבלב, יהדות שאינה משפיעה או מעמיסה על המרחב הציבורי וכל תכליתה היא הופעתו של המצפון או של אותו חלק א־לוה ממעל ברגע הדרוש.

מלבד המסקנות שעולות בנוגע לדרכה של החברה החילונית במהלך העלילה, מופיעים שני קטעים שמהווים מבחינתי את תורף הספר, שתי תמונות תשליל של קריאת כיוון לתהליך פנימי עמוק בחברה הישראלית. הקטע הראשון עוסק בביקורת קשה שמטיחה משמרי באחיה החילונים הפוסחים על שתי הסעיפים, חילונים מבפנים ומסורתיים למראית עין כדבריה. מתוך רצון לשמר את הקשר להיסטוריה של עם ישראל ואולי לזיכרונות הילדות המתוקים בוחרים החילונים לשמר ולהנציח במדינה אופי ושליטה דתית הזרים להם ובכך, על פי משמרי, מוותרים על זהותם האמיתית העכשווית. לעומת זאת בהמשך כותבת משמרי דיאלוג מרגש שעוסק במעמדו של האדם מול אלוהיו או מול אמונתו שספק אם קיימת, על כוחו של עולם בלא אמונה באלוהים, ועל הצורך שלנו כעם יהודי לברוח מאלוהים ומהשגחתו: "הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן".

משמרי, בעלת הבלוג המרתק "כותבת/מוחקת", מכירה היטב את מלאכת הכתיבה, הן בתרגום והן בכתיבה ובעריכה עיתונאית, ויודעת להשתמש היטב בשפה העברית ובמילה הכתובה. במעשה אמן היא יוצרת עלילה קצבית ופנטסטית המשלבת בתוכה ביקורת חברתית עם הומור וזעם הרודפים את הקורא ללא מנוחה ומכים בו שוב ושוב באגרוף בבטן הרכה. על אף הזעם הרב שעולה מן הדפים נראה שמשמרי, במעין אהבה מסותרת, כתבה את ספרה מתוך רצון לעורר שיח של שינוי בחברה הישראלית. על אף שמוצגים בספר סטריאוטיפים ודעות קדומות על עולם המתנחלים והחרדים שיש בהם כדי להכעיס, נדרשות הקבוצות הללו לשים אל לב כיצד הן מצטיירות בעל כורחן בחברה החילונית הישראלית ואולי אף להסיק מכך את המסקנות הנדרשות לצורך חשבון נפש ותיקון דרך.

*פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון'.

רשומה נבחרת

ביקורת ספרים – 'הגבעה' מאת אסף גברון

השבוע סיימתי לקרוא את 'הגבעה' – רומן חדש ומרשים מאת אסף גברון. במרכז הרומן ניצבת גבעת 'מעלה חרמש ג' הנמצאת אי שם בגבעות יהודה ושומרון. כשתולדותיה של היאחזות זו, מרגע עלייתה על הקרקע ועד למועד פינויה הממשמש ובא, מהווים את הבסיס לעלילה המתרחשת. בגבעה חיים בקראוונים קומץ מתנחלים וביניהם מספר דמויות מרכזיות. עתניאל עסיס, איש גבעות וותיק שהיה ממקימי הגבעה, איש המשלב בדרכו אידיאולוגיה יוקדת ופרגמטיזם מוצק, ושני האחים גבי ורוני קופר, שגדלו בעולם הקיבוצי החילוני והתגלגלו בדרך לא דרך, אל אותה גבעה שכוחת אל.

להבנתי, מנסה גברון להאיר בספרו מספר נקודות ולהעביר ביקורת סמויה או גלויה, אם כלפי מפעל ההתנחלויות בכלל והציבור הדתי-מתנחלי בפרט, אם כלפי המפעל הקיבוצי הנמצא כיום על סף פירוק ואם כלפי השמאל הפוליטי שאיבד את דרכו. חשוב לציין שגברון, שהתגורר לצורך כתיבת הסיפור בהתנחלות תקוע ד' הצליח באופן מרשים לדייק בתיאור הדמויות ובאבחון הניואנסים של המגזר הדתל"י . הדיוק רב כל כך  עד שאני כקורא, שלא נחשף עד כה לספריו, הופתעתי לגלות שמדובר בחילוני גמור ללא עבר במגזר.


כריכת הספר. איור ועיצוב: רענן גבריאל.

שמו של הספר 'הגבעה' מהווה רמז לכך שהסיפור כולו מהווה מעין מיקרוקוסמוס למפעל ההתנחלות כולו, כך שכל דמות בספר היא סטריאוטיפ של אותה דמות מתנחלית הקיימת כאן או שם במרחבי יו"ש. זאת כנראה גם הסיבה שגברון מעמיס את כל צרות ובעיות המגזר הדתל"י-מתנחלי על גיבוריו – התושבים המועטים המתגוררים על הגבעה: בעיות פוריות, גירושין, ריבוי ילודה, להט אידיאולוגי-פנאטי, יצרים מיניים חבויים, חזרה בתשובה ובשאלה. כל אלו ועוד מהווים עלילות משנה בתוך העלילה המפותלת של הרומן.

בהמשך לכך, תוך כדי קריאת הספר מתחזקת האבחנה שהמחבר מנסה להעמיד בספרו את מפעל ההתנחלויות כתמונת ראי למפעל התנועה הקיבוצית של ימי קום המדינה. שמה של ההתנחלות הוא 'מעלה חרמש ג'. השם 'חרמש' יוצא דופן בכך שאינו לקוח מהמקורות, ואינו טומן בחובו זרעי פורענות (בדומה לשמות ההתנחלויות במערכוני ארץ נהדרת). השם מזכיר יותר שמות של קיבוצים או מקום היאחזות אחר השייך לעולם ההתיישבותי-חלוצי של פעם. בנוסף, גיבורי הרומן רוני וגבי קופר שהתגלגלו אל המאחז, אם בכורח במקרה של רוני, ואם מתוך תהליך התקרבות לדת במקרה של גבי, הם בני קיבוץ לשעבר, כשסיפור התבגרותם בקיבוץ רומז על המשך העלילה. בנוסף לכל אלו ישנו גם חיליק, אחד מתושבי הגבעה, הכותב דוקטורט שלא מגיע לכדי סיום שנושאו הוא ""חלוציות, גאולת קרקעות, אידאולוגיה: התנועה הקיבוצית בימי טרום המדינה ככישלון ידוע מראש". וכך כותב גברון בספרו:

"חיליק ביקש להצביע בה על מגוון סימנים מקדימים ולטעון כי אופן הקמת הקיבוצים והתפתחותם, החל בהשתלטות על קרקעות, החלטות על מקורות הפרנסה, קבלת אשראי והטבות מהמדינה, המשך בהסתמכות על סיסמאות ואידיאולוגיה וכלה בהתנשאות וביהירות של חברה סגורה, מנותקת ומורמת מעם, הפועלת על פי מערכת כללים משלה. כל אלה חזו את כישלונה של התנועה הקיבוצית חצי מאה לפני שהחלה להתפורר בפועל. או משהו כזה."

לפי כל אלו ניתן לומר שגברון מניח בספרו את הקרקע להשוואה ולדמיון הרב הקיים בין שתי קבוצות ההתיישבות שקמו למדינת ישראל, אותם שני מפעלים שצמחו מתוך אידאולוגיה בתחילתם אך הגיעו, כפי שצף ועולה תוך כדי סיפור, לניוון ולהרס עצמי עד קריסתם. הדמיון בין ההתנחלויות לבין הקיבוצים מוצג לאורך פרקים רבים, אם בניכור ובהסתרה הקיימת בין דור ההורים לדור הילדים, אם ביצרים מיניים ובאלימות הבוטה המתחבאת מתחת לפני השטח ואם בהסכמה שבשתיקה על כיבוס הכביסה המלוכלכת של הקיבוץ/ההתנחלות בתוך הבית פנימה. זאת אולי גם הסיבה לשילוב המעניין ברומן בין הדמויות החילוניות לבין אלו הדתיות דבר שיוצר סוג של ערבוב פנים-ישראלי. התעסקותו של גברון ברוב דפי הרומן בחייהם של רוני וגבי שבינם לבין עולם ההתנחלות שאליה הגיעו לבסוף אין קשר ממשי בעבר, מראה על הרצון לחבר בין הסיפור האישי של ההתנחלות למשהו יותר ישראלי. הדבקה זו שלעתים נראית כפויה, מנסה אולי לרמוז כיצד, לפי המחבר, מנסה הציבור הדתי- מתנחלי להתחבר ולהתחבב על דעת הקהל הישראלית, מה שנובע אולי מתוך חוסר ביטחון עצמי שלו בצדקת דרכו. הדבקה בכורח מעין זו יוצרת סוג של רתיעה וניכור בצד השני של המתרס שמגיעה עד להחלטה המכרעת על פינויו של היישוב. רמז לאותה זרות נרקמת בעיניו של הקורא כבר מרגע היתקלו באיור הכריכה המקסים של רענן גבריאלי בו מופיעה דמותו המפורסמת של קלינט איסטווד מסרטו 'הטוב הרע והמכוער' כשכיפה עם מגן דוד מודבקת לראשו.

ביקורת נוספת שעולה תוך כדי הקריאה מופנית כלפי הצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל. השמאל במציאות הישראלית, לפי גברון, הוא שמאל חסר הנהגה וחסר פנים שכמעט ואינו משפיע על המרחב הציבורי. רוב הדמויות המייצגות את העולם החילוני-שמאלי במדינת ישראל חסרות להט או דרך אידאולוגית, מה שמביא לכך שרוב הפעילות שלהם נגררת או מונעת מתוך תאוות אישיות, כפי שהחיבור לצד הערבי שנמצא מנגד להתנחלות הוא חיבור שמונע מתוך אינטרס למטרות רווח ולא מתוך רצון אמיתי של הזדהות, חיבור או תיקון. המתנגדת היחידה ברומן, שפועלת נמרצות נגד מפעל ההתנחלויות, היא ממשלת ארה"ב שנתפסת בעיני כל הצדדים, שמאלני וימני כאחד, כעצם בגרון. ניתן לראות דוגמאות לכך מסיפורו של רוני קופר, הנציג החילוני בגבעה, שמוצא את דרכו אל הפגנות השמאל בעקבות משיכתו המינית אל המפגינות, וחיבורו האישי עם  ערביי האזור מונע מתוך רצון לנהל עסקים עם מוסה איברהים תושב הכפר הערבי הקרוב, ולשווק בתל אביב שמן זית 'אסלי'. 

באופן מאד מעניין סיפור 'הגבעה' מסתיים בסוף טוב, חיים שלווים ואופטימיים מקיפים את הגבעה ותושביה חרף הצרות שעמדו לפקוד אותם. על אף חרב הפינוי שריחפה מעליה, הגבעה ממשיכה לעמוד על תילה וכל הדמויות המתגוררות בה יוצאות נשכרות. הצבא, הממשלה וארה"ב מסירים את הלחץ המדיני, עתניאל עסיס מנצח את הממשלה ונציגיה ומצליח לשמור בהיחבא אוסף עתיקות בלתי חוקי שמצא, וגבי קופר החוזר בתשובה ששרף כרם זיתים של שכניו הערבים חי באושר עם אהבתו החדשה. על אף הזדהות הקורא עם חלק מן הדמויות במהלך 430 העמודים, האירוניה של הסוף הטוב זועקת. לא נוח לקרוא כיצד ניצחו המתנחלים על הגבעה את הצבא, הממשלה ולשכת העתיקות.

לסוף הטוב מתחבר השלג המתחיל לרדת על הגבעה בעת תחילת פינויה לקראת סוף הסיפור ופוסק לאחר שתהליך הפינוי הסתיים בכישלון. מוטיב השלג מזכיר לנו מקבילות רבות בעולם הדימויים הוויזואליים של התעמולה האנטישמית . לשם דוגמא, הסרט האנטישמי 'היהודי זיס' שהוזמן על ידי גבלס ב1940 מסתיים בשלג העוטף את העיירה לאחר מותו של זיס ובכך משדר ניקיון מכל רע שעטף אותה קודם לכן. גם סרטו של האני אבו אסעד  'גן עדן עכשיו' המגולל את סיפור חייהם של המחבלים המתאבדים שיצא בשנת 2005 ועורר ביקורת רבה, מסתיים בלובן שעוטף את המסך מיד לאחר פיגוע התאבדות באוטובוס מלא אזרחים בלב תל אביב. כאן בספרו של גברון המסר הלבן של השלג מעורר אי נוחות רבה אצל הקורא בדרך בה הוא מסמל כיצד המתנחלים הצליחו לגרש מקרבם את כוחות הגירוש 'הרעים', הצבא והממשלה, התושבים הערביים נסוגו חזרה אל ביתם ותושבי ההתנחלות 'מעלה חרמש ג" נשארים להיאחז בקרקע כ'אדוני הארץ'.

"השלג נח על מעלה חרמש ג' שלושה ימים תמימים, כיסה, היסה. השקט הקפיא, והשלווה האטה, והגבעות מסביב קרצו בלובנן, והנופים הרחוקים, המדבריים, הנמוכים יותר, הצטרפו לאווירה בבז' בהיר מהרגיל, שהשתקף בשמיים, שהלבינו וסינוורו את השמש, שצצה לבסוף חלושות, בראש מורכן מענווה. ומתוך השקט נשמע רק פטיש קטן, דופק פק-פק-טק: גבי מקים את הצימר לתחיה. וצהלולי הילדים המגלגלים כדורי שלג בגינת ממלשטיין ומניחים שקיות וגולשים על הישבנים במורד הגבעה."

*פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013

רשומה נבחרת

ש"ס יהדות בלי נשמה

"לא נהוג אבל אני אעשה את זה עכשיו. אני מתנצל התנצלות מוחלטת זה הייתה טעות אדירה הביטוי הזה רוסים לבנים. לצערי אתמול בלחץ של העימות תיקנתי פה ושם ולא שמתי לב לביטוי הזה. אני מתנצל זה לא הסגנון שלי מעולם לא דיברתי כך הם אחים שלי"

את הדברים הללו אמר אריה דרעי בראיון לתוכנית "פעמיים הפוך" עם מיכאל טוכפלד ומוטי שיקלאר ב'גלי ישראל' יום לאחר שתקף את מפלגת הליכוד-ביתנו ואמר כי היא "מייצגת רוסים לבנים", לפי דברי ההתנצלות הכנים שנשא בפני אחיו, יוצאי ברית המועצות, ניתן להסיק שדרעי לא היה שותף אמיתי בקמפיין של ש"ס בתשדירי הבחירות הערב. בהקרנת הבכורה הלילה הוצג הסרטון הבא המראה כיצד 'אחים' אלו אינם אלא 'גויים' המקבלים אישורים פיקטיביים בחסות ישראל ביתנו ("ביתנו" בתשדיר) וזאת כדי להיכנס אל תוך לעם היהודי ולהתחתן עם טובי בנינו. התשדיר מכיל בתוכו סממנים גזעניים בולטים כנגד העליה הרוסית, בחורה בשם מרינה עם מבטא רוסי כבד כשמאחוריה עומד מאבטח רוסי עם מבט מאיים (לשם מה צריך מאבטח בחופה?!) ברקע מוזיקה מזרחית עם מילים בערבית המשדרת לצופה את הפחדים הקמאיים, של זרות, התבוללות והשתלטות.

הבחירה של ש"ס להגיע אל בוחריה דרך מסרים בעלי מכנה משותף נמוך של פחדים וגזענות מהווה השלמה לקמפיין 'השד העדתי' שמטרתו להחזיר עטרה ליושנה ולהביא את ש"ס לנסיקה בסקרים כפי שקרה ב-99 כששיחקה על אותו הקלף. במהלך השבועות האחרונים כתב דרעי בדף הפייסבוק שלו "הדרת המזרחיים חוזרת על עצמה בכל המגזרים בישראל, מהפוליטיקה דרך השירות הציבורי ועד לתקשורת. התופעה הזו היא תופעה כואבת שיש להוקיע מקרבנו" יחד עם  דברים אלו הוא גם טרח והעלה גרפים המוכיחים את טענותיו על האפליה כנגד עדות המזרח בפוליטיקה ובגלי צה"ל.

מדוע באמת אין ייצוג של תלמידי ישיבה בגל"צ?

מדוע באמת אין ייצוג של תלמידי ישיבה בגל"צ?

דרעי וש"ס כנראה מאמינים, דרך זלזול בציבור הבוחרים הספרדי, שרק בדרך של פניה אל היצרים החשוכים והפרימטיביים המונעים מתחושת רדיפה מחד ושנאת האחר מאידך הם יצליחו למשוך קולות בקלפי.

בהמשך לסרטון ששודר הערב בתעמולת הבחירות כתב דרעי שש"ס לנתניהו ארבעה עקרונות מרכזיים שלדבריהם הם הם בסיס המסורת היהודית והיסוד להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי. שניים מתוך ארבעת העקרונות הללו עוסקים בנושא הזהות היהודית: מניעת חקיקה שתאפשר גיורי בזק שלא על פי ההלכה היהודית ומניעת הסדרתם בחוק של נישואין אזרחיים שיאפשרו נישואי תערובת של יהודים עם מי שאינם יהודים.

אני בוחר להתייחס דווקא לנושא 'גיורי הבזק' מתוך שהוא קרוב לליבי. בעבר לימדתי מספר שנים בקורס 'נתיב' הצה"לי לגיור שדרכו עברו אלפי חיילים, רובם יוצאי ברית המועצות, בדרכם למסלול גיור אורתודוקסי על פי החלטות וועדת נאמן. החיילים שהגיעו לקורס רובם ככולם היו חלק מ-'זרע ישראל' עם זיקה יהודית בתוך אחד מענפי אילן היוחסין של משפחתם. צעירים אלו עלו לארץ, התגייסו לצה"ל והתערו בחברה הישראלית והגיעו לקורס כדי ללמוד עוד על יהדותם וזיקתם למדינה ולדרכה. דרך הקורס עברו החיילים תהליך מרתק ומעמיק של בירור זהות שהוביל את חלקם למסלול של גיור בחסות מדינת ישראל והרבנות הראשית. ש"ס שיצאה בחריפות נגד גיורי צה"ל בעקבות אחיה החרדים האשכנזים באגודת ישראל, לא טרחה מעולם לבקר בקורס או לפגוש את החיילים שסיימו את התהליך. מתוך פופוליזם זול הפכו ש"ס את המתגיירים לנטע זר והעמידו קשיים בירוקרטיים רבים נגדם אם בתעודות גיור ואם ברישום לנישואין לאחר מכן.

כדאי לזכור כל זאת בעודנו מביטים על ש"ס המתפארת דרך הקמפיין בנשיאת דגל האחריות החברתית, אותה אחריות חברתית הקורסת אל מול חוסר החמלה שלהם בתוך היהדות ומחוצה לה.


*המאמר פורסם בפלוג – הבלוג הפוליטי של טל שניידר ובאתר כיפה.

אורטיסיי בחורף – טיול זוגי בצפון איטליה – אוקטובר 2015

איטליה יפיפייה, ולא צריך אותי בשביל לומר לכם את זה.

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר ולכן ברצוני לפרוס את מתווה המסלול כדי לסייע לאלו המתלבטים אם לטוס עם מעט טיפים שעזרו לנו בדרך. רוב הכותבים בפורום למטייל (שעזר לנו רבות) ובמקומות אחרים אמרו שאין מה לטוס באוקטובר לאיטליה ולדולמיטים, שהכל שומם הרכבלים סגורים ולא רואים דבר ואני שמח שלא הקשבנו לטיפ הזה מכיוון שהטיול עלה על הציפיות שלי כפי שתכננתי ללא תחושת החמצה.

יום ראשון, עשר וחצי בבוקר זוגתי ואני טסים לראשונה בחיי נישואינו לחופש בחו"ל בלי הילדים. עוברים בידוק והופ בדלפק אליטליה  – חברת התעופה האיטלקית חמוצת הפנים הידועה במטוסיה הצנועים וכשרונה לאבד את מזוודות הנוסעים בה (הכל הגיע בשלום). כתוך כדי בידוק הדרכונים פיתחתי לעצמי כלל אצבע קטן בנתב"ג – אל תתווכח עם בחור שעקף אותך כשהוא לבוש כיפה שחורה, חולצה צמודה וכפכפי זרת.

– בסוגריים ברצוני להמליץ על אפליקציית/אתר  seatguru שמסייעת למצוא את המושבים המומלצים בטיסה בזמן צ'ק אין. כך יצא שאשתי ואני, בזכות האתר, ישבנו מראש במושב זוגי נעים בעוד השאר הצטמצמו בשלישיות צפופות –

הטיסה הייתה חביבה מאד חוץ מהאוכל הכשר שבתמונה שהיה לא אכיל בעליל (מלבד שימורי הפירות) טוב שקנינו כריך בארומה לפני העלייה לטיסה. הבד"ץ שנתן הכשר לארוחה בחר לכתוב על דף הכשרות את הפס' "יאכלו ענווים וישבעו" אני הייתי בוחר את האמרה החז"לית – "כבולעו כך פולטו"

Embedded image permalink

מכיוון שהזמנו טיסת קונקשן משיקולי מחיר וזמני הגעה, נחתו ברומא ומשם אצנו רצנו בעקבות השלטים בשדה למטוס שהמריא לוורונה. כדאי מאד לתת מספיק זמן בין הטיסות במידה ויש איחורים בהגעה זאת יחד עם הזמן שנדרש במעבר בין הטיסות. הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר והטיסה מרומא לוורונה יצאה כשאנחנו עליה.

מיד עם הנחיתה לקחנו את הרכב ששכרנו בארץ מאופרן (שירות מצוין) ונסענו למקום הלינה הראשון שלנו ליד אגם גארדה. מכיוון שהגענו באזור השעה שלוש יצאנו לטיול ערב בעיירה הסמוכה סרמיונה במעין מדרחוב תיירותי חביב קנינו קפה וישבנו בסמוך לאגם. ופה חשוב לציין קטע מעצבן במיוחד – לאיטלקים אין מושג כזה של קפה גרוע – מתחנות דלק ועד בתי קפה אקסלוסיביים כל קפה (קפוצ'ינו) עם טעם ארומתי עשיר ומפנק, אתה משלם חמישה שקלים כעלות קופיקס ומקבל קפה לגבות בטעם איטליה.

Embedded image permalink

למחרת בבוקר השכמנו ונסענו עם האוטו להר מונטה בלדו בעיירה מלצ'יסנה, מכיוון ששמענו להמלצות, ועל אף שלא טיילנו עונה, הגענו מוקדם כדי להמנע מתורים. חנינו בחניון הצמוד ועלינו לפסגת ההר המדהימה. שם יש שביל הליכה נעים וקליל של כחצי שעה על פסגתו של ההר עם אויר צלול ונופים מדהימים + אנשים מטורפים שעוסקים במצנחי רחיפה לאחרונה בחייהם.  טוב עשינו שהקדמנו לעלות מכיוון שכשירדנו תור העולים להר השתרך כאמצע אוגוסט בעוד אנחנו עוברים על ידם במבט מתנשא.

Embedded image permalink

אוכל אפרופו בהר מונטה בלדו – ניצחתי את היטלר

מהר מונטה בלדו המשכנו הלאה לכיוון אגם טנו ולכיוון האכסניה שלנו בעיירה אורטיסיי. אגם טנו מופלא בצבעו וכמו כל הנופים באיטליה קשה להאמין שאינו מהונדס גנטית או נעשה במחשב. שם על קצה האגם ישבנו ונשנשו את ארוחת הצהריים.

מסתבר שהוויז פועל באיטליה כמעט כמו בבית ומדהים לחשוב איך חווית הטיסה לחו"ל השתנתה בחמש השנים האחרונות לבלי הכר, מהכנת המסלול באינטרנט, הזמנת הכרטיסים והאוטו ועד לתפעול נסיעות באזורים שאינך מכיר ללא מפות וללא לחץ.

בדרך עברנו בעיר טרנטו שנחשבת לעיר מרכזית ויפה, מסיבוב קצר על תל האופן בעיר גילינו שחלק ניכר מנקודות החמד בעיר מאוכלסות בסלאמס שמאיימים להפיל אותך מהאופניים ובבני נוער שמנסים להוריד אותך מהכביש בכך שהם הולכים לפני מסלול הנסיעה שלך כשהאף שלהם תחוב בנייד. תכלס מרגיש כמו בבית.

הנסיעה לכיון הדולמיטים הייתה פסטורלית ויפה, וכשאני כותב פסטורלית ויפה אני מתכוון עד לשעת לילה (שבע בערב) שאז נעלמים אט אט הפנסים מהכבישים והנסיעה הופכת לאתגר בהם השילוב המנצח בין כבישים ברוחב של סכין בהם שני נתיבים + פיתולים ברמה של שטייניץ שמסביר על הסכם הגז + נהגים איטלקים שלמדו את כישורי הנהיגה שלהם בהשתלמות בנתניה כשפס הפרדה רצוץ מסמן מבחינתם להגביר מהירות ולעקוף ביתר שאת. בסופו של דבר הגענו בשמונה לעיירה ולצימר בו ישנו כשמסביב שקט כאילו הגענו בשתיים בלילה. לאחר טלפון לבעל הצימר הוא ירד לפתוח לנו ונעלם – כנראה חזר לישון (אתם יודעים, כבר שמונה בערב). וזה פרט חשוב שכדאי לדעת על האיטלקים – הם אינם עצלנים הם פשוט אוהבים לישון די הרבה. החנויות נפתחות בשעה שמונה תשע בבוקר, נסגרות בשש בערב ובין שתים עשרה לשלוש בצהריים הם סגורות. לדעתי זו גם הסיבה שהאיטלקים חמוצי פנים ולא נחמדים כל הזמן. תחשבו איזה מצב רוח יש לכם בכל פעם שאתה קמים משינה ועכשיו תכפילו את זה שלוש פעמים ביום.

למחרת, עשינו קניות בסופר בעיירה שמעוצב באופן מקסים עם מחירים שפלוס מינוס מזכירים את אלו שבארץ. במיוחד הופתעתי לגלות שגם אצלם חודש לפני חנוכה, בעיירה נוצרית למהדרין, מתחילים למכור סופגניות.

Embedded image permalink

לאחר ארוחת בוקר קלה עלינו למסלול הליכה מהרכבל הפתוח והשומם (כנראה בגלל העונה) העלייה הייתה מרהיבה, וכשהגענו למעלה התחלנו במסלול הליכה שלקח בערך כחצי יום בתוך נופים שקשה להאמין שקיימים באמת בעולם אין ספק שהאיטלקים האנטישמים האלה יודעים לבנות הרים. המסלולים משולטים היטב עם תכונה אחת מעצבנת – השלטים נמצאים לאורך כל המסלול עם זמני הליכה וכיוונים חוץ מבמקומות בהם יש צומת דרכים. כך שהאיטלקים בעצם נותנים לכם את האתגר לנחש האם החצי שעה- שעתיים הקרובות יהיו הליכה לחינם שתוביל אתכם לרפת או למחוז חפצכם. מקסים.

Embedded image permalink

באמצע המסלול בשום מקום – בקשה לתרומה לצדקה. אמא הבטחת לנו עוף לשבת – גרסת הדולמיטים

לאחר חצי יום חזרנו רצוצים ושמחים לחדר ובערב יצאנו שוב לביקור בעיירה עצמה. וחזרנו לישון (במונחים של איטליה הגזמנו, כי ישנו כבר בתשע וחצי – ממש קראחנה מבחינתם)

ביום רביעי קמנו ונסענו לכיוון העיירה קאנזיי בואכה ונציה, מסלול הנסיעה היה יפה על אף הערפל הכבד, ועיירות הנופש נראו מקסימות על אף שהיו בהם אנשים מעטים. לקראת הצהריים הגענו לעיירה סולזאנו הסמוכה לונציה נחנו מעט. ונסענו עם אוטובוס לטיול לילה בונציה עיר הקסם, המים, הגונדלות ומליון התיירים בכל חצי מטר רבוע. בלילה המצב עוד היה נסבל אך ביום ברחנו משם כמו תייר יפני שגילה ששכח את מוט הסלפי בבית.

בבוקר מוקדם שטנו לאיים הסמוכים לונציה בוראנו ומוראנו, מוראנו היה די בנאלי אך בוראנו האי הרחוק יותר היווה פנינת של יופי בתוך ההמון התיירותי המעיק. בתים בצבעים שונים, חנויות קטנות ויפות עם יצירות זכוכית ותחרה עדינות של אנשי המקום.

Embedded image permalink

אחרי הצהריים חזרנו לנמל התעופה, החזרנו את האוטו בשלום ועלינו על טיסת אליטיליה חזרה ארצה.

Embedded image permalink

אחרי שירדנו ברומא עלינו שוב על טיסת אליטליה לישראל יחד עם כל משפחת פילוס המורחבת. אחרי הטיסה הזאת הייתה לי הרגשה שדיילי אליטליה, אנשי הדלפק והטייס עושים הגרלה ביניהם ומי שמוציא את המקל הקצר "זוכה" בטיסה של הישראלים. חווית טיסה כזאת לא רואים בשום מקום. מצעקות על הדיילים, דרך מכות (?!) בגלל שמישהו הזיז את הכסא אחורה על מישהו אחר ועד אשה שצרחה על אשתי שלא תדבר בטיסה כי היא חייבת לישון!  להלן מספר ציטוטים או צעקות:

"לא קיבלתי כרית, למה לקחו לי? אני רוצה כרית ושמיכה אם לא אני לא טסה"

"שוש שוש יש לך שם מקום למעלה"

"אמיר בוא אתה לא יודע כמה זמן חיפשנו אותך בשדה"

"סוויסה לא ישבת לידי אז הבמבה נמכרה. חיים אתה לא יודע כמה זמן חיפשנו אותך בטיסה, רובן תגיד לו"

בנוסף, רציתי מכאן לברך את הישראלי שעקף שלושה אנשים בתור לדרכונים בשעה שתיים בלילה בנתב"ג, אני בטוח שחסכת המון זמן והספקת יותר בשבוע הזה. יישר כוח.

אאמלק לכם סיכום קצר:

טיול יפיפיה מלא בחוויות והרפתקאות ונופים שלא באמת קיימים בעולם, המלצה לכולם – טוסו באוקטובר זה אחלה.

על אורי צבי גרינברג – לזכר יום השואה

ושוב בחדרי,

בִּשְעַת לילה

ראשי, ספון בכתביו

מילותיו למולי

אל מול ראשי – מרקדות

ואני, איתו


בלילה – כולו – גוי

גווילים נשרפים

אותיות הפורחות.

משם במעוף,

לסיני הבוערת


שרפים וכרובים

נגינתו של עוגב

וחזרה אל סבי

הממלמל לו בשקט

מעל מיטתי

ארץ גרמניה

תחילת יֶרַח אב

ביקורת ספרים – 'טירת הזכוכית' מאת ג'אנט וולס

ג'אנט וולס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי 'טירת הזכוכית', מתלבטת עם אמה בתחילת ספרה כיצד תוכל לספר לחבריה עליה ועל משפחתה. הפתרון של אמה הוא ברור: "פשוט מאד, אמרה אמא, ספרי את האמת".

על אף הפשטות, במקרה של וולס התשובה הזו אינה כה ברורה מאליה, בהתחשב בסיפור חייה המופלא והמטלטל.

וולס גדלה כבת במשפחה אמריקאית טיפוסית לכאורה בת שש נפשות המורכבת מזוג הורים, בן ושלוש בנות. וכאן מסתיימת הנורמאליות. הוריה של וולס היו אנשים משכילים ואינטליגנטים שהשיגו את השכלתם באמצעים אוטו דידקטיים וקריאת ספרים אינטנסיבית וכך גם חינכו את ילדיהם. כל חייהם יצאו ההורים נגד הממסדיות והקונפורמיזם, נדדו ממקום מגורים אחד למשנהו וברחו מרשויות החוק. הם ביכרו חיי טלטלה, עליבות ופזרנות על פני חשיבה קדימה וייצוב חיי שגרה, כשגולת הכותרת הייתה הזנחה מכוונת של ילדיהם בחיי היום יום, חלקם לפני הגיעם לגיל 6, על מנת שירכשו כישורי חיים שיקנו להם עצמאות.

כך גדלו ילדי המשפחה, כל דבר שנאחזו בו בחייהם נלקח מהם באופן שרירותי על ידי החלטות הוריהם וכל רווח כספי שהשיגו הועבר לכיס ההורים. בתוך חיים מורכבים אלו לימדו הילדים את עצמם והפכו אמנם לבעלי אינטליגנציה גבוהה בעלי ניסיון וכישורי חיים, אך בד בבד נשארו מצולקים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ללא יכולת אמיתית לסמוך על הוריהם בפרט ועל סביבתם הקרובה בכלל.

דוגמא מאלפת לאופן גידול הילדים בספר עולה מתיאורה של וולס בנוגע לשיעורי השחייה שניתנו לה על ידי אביה, והיא מהווה מעין משל לאופי החינוך שבו דגלו הוריה:

"כשהתאוששתי שוב לקח אותי אבא בזרועותיו וגרר אותי אל מרכז הבריכה החמה. או שתשחי או שתשקעי במים קרא בקול… בעטתי ופרפרתי כד לעלות על פני המים, תוך שאני מנסה לשאוף אויר ושלחתי את הידיים אל אבא. אבל הוא נסוג לאחור, ולא הרגשתי את הידיים שלו סביבי עד ששקעתי.. "


הספרות הפסיכולוגית דנה רבות בחשיבות הצבת גבולות לילדים מתוך הנחה שעולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. בעולם שכזה יחושו הילדים בלבול ופחד, ויהיו חסרי ודאות בנוגע למצופה מהם. כל ילד מטבעו הוא סקרן. בעוד האדם המבוגר ינתב את סקרנותו לנתיב הבטוח ויישמר שלא להיכנס למקומות סכנה, לילד המסתקרן  אין די כלים כדי לשקול את מהלכיו. בהעדר סמכות הורית או משען בטוח עליו יכול הילד להישען, נשאר הילד אבוד בעולם.

לאור כל זאת, מפתיע לגלות שעל אף עברה מצליחה וולס להתגבר וליצור לעצמה חיים עצמאיים שכללו הקמת משפחה ומציאת עבודה מסודרת וקבועה, ובכך הרחיקה את עצמה מכל סממן שדבק באורח חייהם של הוריה.

שמו של הספר טירת הזכוכית רומז לחלומו של אביה של וולס – חלום שהיה מרכזי מאוד בחיי המשפחה – להקים בית מזכוכית בעל מבנה ארכיטקטוני משכולל שיענה על כל צרכיהם ויעניק להם קביעות ומנוחה. באופן אירוני, חלומו של האב התגשם על דרך השלילה בבית שלו זכו הילדים בפועל: בית החשוף כלפי חוץ על כל מגרעותיו, בית שבו מערכת היחסים הפנים-משפחתית מתנהלת ברשות הרבים, בית שאינו מעניק הגנה ומחסה, בית שכל אבן קלה יכולה להורסו ולהותיר ממנו רק שברים פוצעים.

כוחו של הספר הוא בעלילתו יוצאת הדופן, המגוללת אל מול עיני הקורא המשתאה את סיפור חייה של וולס, הנדמה לעיתים כסיפור על גבול הדמיון. אך יחד עם זאת, סגנון הכתיבה של הספר הוא שטחי למדי. אמנם, הסיפור מסופר על פי סדר כרונולוגי אך אינו מתגבש די הצורך לכדי רצף סיפורי. כל פרק חוזר שוב ושוב על תבנית זהה של תקווה ואכזבה; הילדים שאזרו כוח על מנת לקנות שגרה ושלווה בחייהם המטולטלים, מביטים לבסוף בעיניים כלות בניפוץ משאלות לבם על ידי הוריהם חסרי האחריות והרגישות. בנוסף, רצף הטרגדיות שפוקדות את ילדי המשפחה מעמיס יתר על המידה על הקורא ומציף אותו רגשית.

בכריכת הספר נכתב: "סיפורה מעורר ההשראה של וולס שסחף מיליוני קוראים בעולם כולו זכה להצלחה רבה לא רק בשל האומץ והאינטליגנציה שבו היא מספרת אותו אלא לא פחות בשל האופן החומל שבו היא מתארת את הוריה והשאלות שהיא מעוררת על הגדרות טוב ורע בהורות ומשפחה". אך מתוך קריאת הסיפור ניכר שוולס לא באמת מציגה שאלה בנוגע לחייה, אלא פורשת מראה מזעזעת באשר להתנהלות הוריה. על אף השכלתם הרחבה ונטילת האחריות על חייהם, המחברת ואחיה אינם מוצגים בפני הקורא כאנשים שלמים ובריאים נפשית אלא כפליטי משפחה שבורה, המנסים ככל יכולתם להחזיק מעמד בעולם כאוטי גם לאחר שעזבו את הוריהם.

ובכל זאת, ניתן להפיק מן הספר קריאה להורים לעודד את הילדים לאחריות תוך מתן חיבוק מגן וגבולות ברורים בהם יוכל הילד להרגיש אהוב ובטוח. ובעת שילמד אחריות מהי יוכל לחוות דמיון, חלום ותעוזה כיסודות דומיננטיים בחייו.


 *פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון