קטגוריה: Uncategorized

סוף העולם – ביקורת על "האיש במצודה הרמה"

"שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו – מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך שאנחנו יהיו המשוגעים (ולהכין בשביל כולם אי אפשר).על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגע" (ר' נחמן מברעסלב – כוכבי אור)

השנה היא  1960 לערך. עברו מספר שנים מאז הביס ציר הרשע של גרמניה ויפן את בעלות הברית וניצחו במלחמת העולם השנייה. כעת מה שהיה ארצות הברית של אמריקה מחולק בין המעצמות: במדינות החוף המזרחי שלטון גרמני-נאצי ובמדינות החוף הפסיפי שלטון יפני.

זוהי תמונת המצב בפתיחת סדרה המטלטלת החדשה של רשת אמזון "האיש במצודה הרמה", המבוססת על ספרו הבדיוני של פיליפ ק. דיק (1962). משפט הפתיחה של הסדרה הוא פרפראזה על שבועת האמונים האמריקאית: "אומה אחת, תחת שלטון, מחולקת, ללא חירות וצדק לאיש".

במציאות החדשה, הגרמנים מיישמים את מדיניות הפיהרר באופן מלא: עולם ללא יהודים, צוענים, חולים או זקנים (מלבד פליטים מועטים הנמצאים בהיחבא) ובו השלטון הדיקטטורי של יפן וגרמניה יוצר היררכיה מעמדית ברורה בין שולט לנשלט.

המציאות החלופית שנשקפת מצפייה בסדרה, הנוגעת-לא נוגעת בעלילה המקורית של דיק, מבלבלת ומתעתעת. איך כביכול מספיקה נקישת אצבע והעולם כולו יכול להראות אחרת: משטר דיקטטורי כוחני שבו הפרטים הם האויב, ובו כל התנגדות גוררת תוצאות כבדות משקל.

מרכז העלילה סובב סביב זה שמכונה "האיש במצודה הרמה", איש עלום שם שמוציא תחת ידו סרטים המציגים עולם אחר, מציאות מרובדת בה אמריקה ובעלות הברית ניצחו במלחמה והביסו את הנאציזם. התעתוע שנוצר, בעת שהאיש במצודה הרמה מציג את העולם כפי שיכול היה להיות, מביא לבלבול ומתח מובנה שמערער גם אותנו כצופים. המחשבה על איזה מבין העולמות הוא אמיתי ואיזה הוא הבדיה הופכת לשאלה משותפת לנו ולגיבורי הסדרה גם יחד משני צידי מסך הטלוויזיה. הספק שמתחיל לכרסם הוא גם זה שיוצר את הפחד בלב השליט מפני התעוררות ההמון: "הפיהרר רואה בסרטים איום על עצם קיומו של הרייך", אומר אחד מקציני האס.אס הבכירים.

ככל שהסדרה מתקדמת, הדמויות השונות שנחשפו לסרטים מתחילות לנוע ממקומם הבטוח והכנוע אל עבר שינוי. עולם שנתפס כמובן מאליו מתחיל להתערער והמציאות מתחילה להתפרק אל מול עיניהם, בין אם מדובר במפקד אס.אס אסרטיבי ובין אם מדובר בעובד מפעל יהודי שחי את חייו מפחד הממלכה היפנית. כך שאמירתו הידועה של אדמונד ברק, "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", המצוטטת על ידי חבר מחתרת וזוכה להתייחסות מזלזלת על היותה בנאלית, אט אט מיתרגמת לפעולה.

האיש במצודה הרמה מכנה את הסרטים המופצים בשם "יסתבל החגב", ביטוי הלקוח מפסוק במגילת קהלת:

"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים." (קהלת יב, ה)

בפרק זה מדבר שלמה המלך על סופם של החיים כולם וטוען שלקראת הקץ מספיק גם סבלו ומשקלו של החגב הקטן בכדי להפיל את עץ השקד היבש. כלומר, לפעמים נדרשת רק תנועה קטנה בכדי לשנות את המציאות. החשיבה על החיים כקבועים, כבלתי ניתנים לשינוי היא זאת שמשרישה את שלטונם של המדכאים ומנציחה את הדיכוי. היכולת להתחדש ולחשוב אחרת על עצמך והסובב אותך, היא זאת שתוביל אל החופש ותבקע את קיר הזכוכית.

במעשיה של ר' נחמן (שהובאה בתחילת המאמר) עומדים שני אנשים אל מול חלון בו נשקף מבחוץ המון אדם בעל תודעת אחת משותפת. שניהם מבינים שמציאות של כאוס ובלבול עתידה לדרוס אותם עוד רגע קט. ובאותו קיטון נפרד, ברגע שברירי אחד לפני סופו של העולם, הם מקבלים החלטה גורלית אחת: להישאר קיימים בתוך המציאות הבלתי הפיכה, תוך שימת זיכרון תמידי לעולם שיכול להיות אחרת. גרעין קטן של אמת שמבצבץ ממקום של אמת במצחם, כתפילין שבראש, שיוכל לפרוץ בהמשך הדרך.

בסדרה כמו בסיפורו של ר' נחמן, רק בעת מפגש אמיתי בין שניים מתוך מקום של אמון  או רק דרך התבוננות בראי אל מול עצמך, ניתן להתגבר על ייאוש ואוזלת יד. רק אז יוכל האדם להיזכר כיצד חייו וחיי הסובבים אותו יכולים להיות אחרת, וכיצד העולם שבו הוא נמצא אינו קבוע או מוחלט וניתן לשינוי גם אם במאמץ גדול.

il_fullxfull.711540902_39bn

האיש במצודה הרמה (מבית רשת אמזון 2015)

אורטיסיי בחורף – טיול זוגי בצפון איטליה – אוקטובר 2015

איטליה יפיפייה, ולא צריך אותי בשביל לומר לכם את זה.

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר ולכן ברצוני לפרוס את מתווה המסלול כדי לסייע לאלו המתלבטים אם לטוס עם מעט טיפים שעזרו לנו בדרך. רוב הכותבים בפורום למטייל (שעזר לנו רבות) ובמקומות אחרים אמרו שאין מה לטוס באוקטובר לאיטליה ולדולמיטים, שהכל שומם הרכבלים סגורים ולא רואים דבר ואני שמח שלא הקשבנו לטיפ הזה מכיוון שהטיול עלה על הציפיות שלי כפי שתכננתי ללא תחושת החמצה.

יום ראשון, עשר וחצי בבוקר זוגתי ואני טסים לראשונה בחיי נישואינו לחופש בחו"ל בלי הילדים. עוברים בידוק והופ בדלפק אליטליה  – חברת התעופה האיטלקית חמוצת הפנים הידועה במטוסיה הצנועים וכשרונה לאבד את מזוודות הנוסעים בה (הכל הגיע בשלום). כתוך כדי בידוק הדרכונים פיתחתי לעצמי כלל אצבע קטן בנתב"ג – אל תתווכח עם בחור שעקף אותך כשהוא לבוש כיפה שחורה, חולצה צמודה וכפכפי זרת.

– בסוגריים ברצוני להמליץ על אפליקציית/אתר  seatguru שמסייעת למצוא את המושבים המומלצים בטיסה בזמן צ'ק אין. כך יצא שאשתי ואני, בזכות האתר, ישבנו מראש במושב זוגי נעים בעוד השאר הצטמצמו בשלישיות צפופות –

הטיסה הייתה חביבה מאד חוץ מהאוכל הכשר שבתמונה שהיה לא אכיל בעליל (מלבד שימורי הפירות) טוב שקנינו כריך בארומה לפני העלייה לטיסה. הבד"ץ שנתן הכשר לארוחה בחר לכתוב על דף הכשרות את הפס' "יאכלו ענווים וישבעו" אני הייתי בוחר את האמרה החז"לית – "כבולעו כך פולטו"

Embedded image permalink

מכיוון שהזמנו טיסת קונקשן משיקולי מחיר וזמני הגעה, נחתו ברומא ומשם אצנו רצנו בעקבות השלטים בשדה למטוס שהמריא לוורונה. כדאי מאד לתת מספיק זמן בין הטיסות במידה ויש איחורים בהגעה זאת יחד עם הזמן שנדרש במעבר בין הטיסות. הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר והטיסה מרומא לוורונה יצאה כשאנחנו עליה.

מיד עם הנחיתה לקחנו את הרכב ששכרנו בארץ מאופרן (שירות מצוין) ונסענו למקום הלינה הראשון שלנו ליד אגם גארדה. מכיוון שהגענו באזור השעה שלוש יצאנו לטיול ערב בעיירה הסמוכה סרמיונה במעין מדרחוב תיירותי חביב קנינו קפה וישבנו בסמוך לאגם. ופה חשוב לציין קטע מעצבן במיוחד – לאיטלקים אין מושג כזה של קפה גרוע – מתחנות דלק ועד בתי קפה אקסלוסיביים כל קפה (קפוצ'ינו) עם טעם ארומתי עשיר ומפנק, אתה משלם חמישה שקלים כעלות קופיקס ומקבל קפה לגבות בטעם איטליה.

Embedded image permalink

למחרת בבוקר השכמנו ונסענו עם האוטו להר מונטה בלדו בעיירה מלצ'יסנה, מכיוון ששמענו להמלצות, ועל אף שלא טיילנו עונה, הגענו מוקדם כדי להמנע מתורים. חנינו בחניון הצמוד ועלינו לפסגת ההר המדהימה. שם יש שביל הליכה נעים וקליל של כחצי שעה על פסגתו של ההר עם אויר צלול ונופים מדהימים + אנשים מטורפים שעוסקים במצנחי רחיפה לאחרונה בחייהם.  טוב עשינו שהקדמנו לעלות מכיוון שכשירדנו תור העולים להר השתרך כאמצע אוגוסט בעוד אנחנו עוברים על ידם במבט מתנשא.

Embedded image permalink

אוכל אפרופו בהר מונטה בלדו – ניצחתי את היטלר

מהר מונטה בלדו המשכנו הלאה לכיוון אגם טנו ולכיוון האכסניה שלנו בעיירה אורטיסיי. אגם טנו מופלא בצבעו וכמו כל הנופים באיטליה קשה להאמין שאינו מהונדס גנטית או נעשה במחשב. שם על קצה האגם ישבנו ונשנשו את ארוחת הצהריים.

מסתבר שהוויז פועל באיטליה כמעט כמו בבית ומדהים לחשוב איך חווית הטיסה לחו"ל השתנתה בחמש השנים האחרונות לבלי הכר, מהכנת המסלול באינטרנט, הזמנת הכרטיסים והאוטו ועד לתפעול נסיעות באזורים שאינך מכיר ללא מפות וללא לחץ.

בדרך עברנו בעיר טרנטו שנחשבת לעיר מרכזית ויפה, מסיבוב קצר על תל האופן בעיר גילינו שחלק ניכר מנקודות החמד בעיר מאוכלסות בסלאמס שמאיימים להפיל אותך מהאופניים ובבני נוער שמנסים להוריד אותך מהכביש בכך שהם הולכים לפני מסלול הנסיעה שלך כשהאף שלהם תחוב בנייד. תכלס מרגיש כמו בבית.

הנסיעה לכיון הדולמיטים הייתה פסטורלית ויפה, וכשאני כותב פסטורלית ויפה אני מתכוון עד לשעת לילה (שבע בערב) שאז נעלמים אט אט הפנסים מהכבישים והנסיעה הופכת לאתגר בהם השילוב המנצח בין כבישים ברוחב של סכין בהם שני נתיבים + פיתולים ברמה של שטייניץ שמסביר על הסכם הגז + נהגים איטלקים שלמדו את כישורי הנהיגה שלהם בהשתלמות בנתניה כשפס הפרדה רצוץ מסמן מבחינתם להגביר מהירות ולעקוף ביתר שאת. בסופו של דבר הגענו בשמונה לעיירה ולצימר בו ישנו כשמסביב שקט כאילו הגענו בשתיים בלילה. לאחר טלפון לבעל הצימר הוא ירד לפתוח לנו ונעלם – כנראה חזר לישון (אתם יודעים, כבר שמונה בערב). וזה פרט חשוב שכדאי לדעת על האיטלקים – הם אינם עצלנים הם פשוט אוהבים לישון די הרבה. החנויות נפתחות בשעה שמונה תשע בבוקר, נסגרות בשש בערב ובין שתים עשרה לשלוש בצהריים הם סגורות. לדעתי זו גם הסיבה שהאיטלקים חמוצי פנים ולא נחמדים כל הזמן. תחשבו איזה מצב רוח יש לכם בכל פעם שאתה קמים משינה ועכשיו תכפילו את זה שלוש פעמים ביום.

למחרת, עשינו קניות בסופר בעיירה שמעוצב באופן מקסים עם מחירים שפלוס מינוס מזכירים את אלו שבארץ. במיוחד הופתעתי לגלות שגם אצלם חודש לפני חנוכה, בעיירה נוצרית למהדרין, מתחילים למכור סופגניות.

Embedded image permalink

לאחר ארוחת בוקר קלה עלינו למסלול הליכה מהרכבל הפתוח והשומם (כנראה בגלל העונה) העלייה הייתה מרהיבה, וכשהגענו למעלה התחלנו במסלול הליכה שלקח בערך כחצי יום בתוך נופים שקשה להאמין שקיימים באמת בעולם אין ספק שהאיטלקים האנטישמים האלה יודעים לבנות הרים. המסלולים משולטים היטב עם תכונה אחת מעצבנת – השלטים נמצאים לאורך כל המסלול עם זמני הליכה וכיוונים חוץ מבמקומות בהם יש צומת דרכים. כך שהאיטלקים בעצם נותנים לכם את האתגר לנחש האם החצי שעה- שעתיים הקרובות יהיו הליכה לחינם שתוביל אתכם לרפת או למחוז חפצכם. מקסים.

Embedded image permalink

באמצע המסלול בשום מקום – בקשה לתרומה לצדקה. אמא הבטחת לנו עוף לשבת – גרסת הדולמיטים

לאחר חצי יום חזרנו רצוצים ושמחים לחדר ובערב יצאנו שוב לביקור בעיירה עצמה. וחזרנו לישון (במונחים של איטליה הגזמנו, כי ישנו כבר בתשע וחצי – ממש קראחנה מבחינתם)

ביום רביעי קמנו ונסענו לכיוון העיירה קאנזיי בואכה ונציה, מסלול הנסיעה היה יפה על אף הערפל הכבד, ועיירות הנופש נראו מקסימות על אף שהיו בהם אנשים מעטים. לקראת הצהריים הגענו לעיירה סולזאנו הסמוכה לונציה נחנו מעט. ונסענו עם אוטובוס לטיול לילה בונציה עיר הקסם, המים, הגונדלות ומליון התיירים בכל חצי מטר רבוע. בלילה המצב עוד היה נסבל אך ביום ברחנו משם כמו תייר יפני שגילה ששכח את מוט הסלפי בבית.

בבוקר מוקדם שטנו לאיים הסמוכים לונציה בוראנו ומוראנו, מוראנו היה די בנאלי אך בוראנו האי הרחוק יותר היווה פנינת של יופי בתוך ההמון התיירותי המעיק. בתים בצבעים שונים, חנויות קטנות ויפות עם יצירות זכוכית ותחרה עדינות של אנשי המקום.

Embedded image permalink

אחרי הצהריים חזרנו לנמל התעופה, החזרנו את האוטו בשלום ועלינו על טיסת אליטיליה חזרה ארצה.

Embedded image permalink

אחרי שירדנו ברומא עלינו שוב על טיסת אליטליה לישראל יחד עם כל משפחת פילוס המורחבת. אחרי הטיסה הזאת הייתה לי הרגשה שדיילי אליטליה, אנשי הדלפק והטייס עושים הגרלה ביניהם ומי שמוציא את המקל הקצר "זוכה" בטיסה של הישראלים. חווית טיסה כזאת לא רואים בשום מקום. מצעקות על הדיילים, דרך מכות (?!) בגלל שמישהו הזיז את הכסא אחורה על מישהו אחר ועד אשה שצרחה על אשתי שלא תדבר בטיסה כי היא חייבת לישון!  להלן מספר ציטוטים או צעקות:

"לא קיבלתי כרית, למה לקחו לי? אני רוצה כרית ושמיכה אם לא אני לא טסה"

"שוש שוש יש לך שם מקום למעלה"

"אמיר בוא אתה לא יודע כמה זמן חיפשנו אותך בשדה"

"סוויסה לא ישבת לידי אז הבמבה נמכרה. חיים אתה לא יודע כמה זמן חיפשנו אותך בטיסה, רובן תגיד לו"

בנוסף, רציתי מכאן לברך את הישראלי שעקף שלושה אנשים בתור לדרכונים בשעה שתיים בלילה בנתב"ג, אני בטוח שחסכת המון זמן והספקת יותר בשבוע הזה. יישר כוח.

אאמלק לכם סיכום קצר:

טיול יפיפיה מלא בחוויות והרפתקאות ונופים שלא באמת קיימים בעולם, המלצה לכולם – טוסו באוקטובר זה אחלה.

על אורי צבי גרינברג – לזכר יום השואה

ושוב בחדרי,

בִּשְעַת לילה

ראשי, ספון בכתביו

מילותיו למולי

אל מול ראשי – מרקדות

ואני, איתו

ואיתם

בלילה – כולו – גוי

גווילים נשרפים

אותיות הפורחות.

משם במעוף,

לסיני הבוערת

בוערת

שרפים וכרובים

נגינתו של עוגב

וחזרה אל סבי

הממלמל לו בשקט

מעל מיטתי

ארץ גרמניה

תחילת יֶרַח אב

ביקורת ספרים – 'טירת הזכוכית' מאת ג'אנט וולס

ג'אנט וולס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי 'טירת הזכוכית', מתלבטת עם אמה בתחילת ספרה כיצד תוכל לספר לחבריה עליה ועל משפחתה. הפתרון של אמה הוא ברור: "פשוט מאד, אמרה אמא, ספרי את האמת".

על אף הפשטות, במקרה של וולס התשובה הזו אינה כה ברורה מאליה, בהתחשב בסיפור חייה המופלא והמטלטל.

וולס גדלה כבת במשפחה אמריקאית טיפוסית לכאורה בת שש נפשות המורכבת מזוג הורים, בן ושלוש בנות. וכאן מסתיימת הנורמאליות. הוריה של וולס היו אנשים משכילים ואינטליגנטים שהשיגו את השכלתם באמצעים אוטו דידקטיים וקריאת ספרים אינטנסיבית וכך גם חינכו את ילדיהם. כל חייהם יצאו ההורים נגד הממסדיות והקונפורמיזם, נדדו ממקום מגורים אחד למשנהו וברחו מרשויות החוק. הם ביכרו חיי טלטלה, עליבות ופזרנות על פני חשיבה קדימה וייצוב חיי שגרה, כשגולת הכותרת הייתה הזנחה מכוונת של ילדיהם בחיי היום יום, חלקם לפני הגיעם לגיל 6, על מנת שירכשו כישורי חיים שיקנו להם עצמאות.

כך גדלו ילדי המשפחה, כל דבר שנאחזו בו בחייהם נלקח מהם באופן שרירותי על ידי החלטות הוריהם וכל רווח כספי שהשיגו הועבר לכיס ההורים. בתוך חיים מורכבים אלו לימדו הילדים את עצמם והפכו אמנם לבעלי אינטליגנציה גבוהה בעלי ניסיון וכישורי חיים, אך בד בבד נשארו מצולקים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ללא יכולת אמיתית לסמוך על הוריהם בפרט ועל סביבתם הקרובה בכלל.

דוגמא מאלפת לאופן גידול הילדים בספר עולה מתיאורה של וולס בנוגע לשיעורי השחייה שניתנו לה על ידי אביה, והיא מהווה מעין משל לאופי החינוך שבו דגלו הוריה:

"כשהתאוששתי שוב לקח אותי אבא בזרועותיו וגרר אותי אל מרכז הבריכה החמה. או שתשחי או שתשקעי במים קרא בקול… בעטתי ופרפרתי כד לעלות על פני המים, תוך שאני מנסה לשאוף אויר ושלחתי את הידיים אל אבא. אבל הוא נסוג לאחור, ולא הרגשתי את הידיים שלו סביבי עד ששקעתי.. "

33

הספרות הפסיכולוגית דנה רבות בחשיבות הצבת גבולות לילדים מתוך הנחה שעולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. בעולם שכזה יחושו הילדים בלבול ופחד, ויהיו חסרי ודאות בנוגע למצופה מהם. כל ילד מטבעו הוא סקרן. בעוד האדם המבוגר ינתב את סקרנותו לנתיב הבטוח ויישמר שלא להיכנס למקומות סכנה, לילד המסתקרן  אין די כלים כדי לשקול את מהלכיו. בהעדר סמכות הורית או משען בטוח עליו יכול הילד להישען, נשאר הילד אבוד בעולם.

לאור כל זאת, מפתיע לגלות שעל אף עברה מצליחה וולס להתגבר וליצור לעצמה חיים עצמאיים שכללו הקמת משפחה ומציאת עבודה מסודרת וקבועה, ובכך הרחיקה את עצמה מכל סממן שדבק באורח חייהם של הוריה.

שמו של הספר טירת הזכוכית רומז לחלומו של אביה של וולס – חלום שהיה מרכזי מאוד בחיי המשפחה – להקים בית מזכוכית בעל מבנה ארכיטקטוני משכולל שיענה על כל צרכיהם ויעניק להם קביעות ומנוחה. באופן אירוני, חלומו של האב התגשם על דרך השלילה בבית שלו זכו הילדים בפועל: בית החשוף כלפי חוץ על כל מגרעותיו, בית שבו מערכת היחסים הפנים-משפחתית מתנהלת ברשות הרבים, בית שאינו מעניק הגנה ומחסה, בית שכל אבן קלה יכולה להורסו ולהותיר ממנו רק שברים פוצעים.

כוחו של הספר הוא בעלילתו יוצאת הדופן, המגוללת אל מול עיני הקורא המשתאה את סיפור חייה של וולס, הנדמה לעיתים כסיפור על גבול הדמיון. אך יחד עם זאת, סגנון הכתיבה של הספר הוא שטחי למדי. אמנם, הסיפור מסופר על פי סדר כרונולוגי אך אינו מתגבש די הצורך לכדי רצף סיפורי. כל פרק חוזר שוב ושוב על תבנית זהה של תקווה ואכזבה; הילדים שאזרו כוח על מנת לקנות שגרה ושלווה בחייהם המטולטלים, מביטים לבסוף בעיניים כלות בניפוץ משאלות לבם על ידי הוריהם חסרי האחריות והרגישות. בנוסף, רצף הטרגדיות שפוקדות את ילדי המשפחה מעמיס יתר על המידה על הקורא ומציף אותו רגשית.

בכריכת הספר נכתב: "סיפורה מעורר ההשראה של וולס שסחף מיליוני קוראים בעולם כולו זכה להצלחה רבה לא רק בשל האומץ והאינטליגנציה שבו היא מספרת אותו אלא לא פחות בשל האופן החומל שבו היא מתארת את הוריה והשאלות שהיא מעוררת על הגדרות טוב ורע בהורות ומשפחה". אך מתוך קריאת הסיפור ניכר שוולס לא באמת מציגה שאלה בנוגע לחייה, אלא פורשת מראה מזעזעת באשר להתנהלות הוריה. על אף השכלתם הרחבה ונטילת האחריות על חייהם, המחברת ואחיה אינם מוצגים בפני הקורא כאנשים שלמים ובריאים נפשית אלא כפליטי משפחה שבורה, המנסים ככל יכולתם להחזיק מעמד בעולם כאוטי גם לאחר שעזבו את הוריהם.

ובכל זאת, ניתן להפיק מן הספר קריאה להורים לעודד את הילדים לאחריות תוך מתן חיבוק מגן וגבולות ברורים בהם יוכל הילד להרגיש אהוב ובטוח. ובעת שילמד אחריות מהי יוכל לחוות דמיון, חלום ותעוזה כיסודות דומיננטיים בחייו.

 

 *פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

ביקורת ספרים – 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר

"אם סופרים הם אנשים שבריריים כל כך, מרקוס, הרי זה מכיוון שהם מסוגלים להרגיש כל מיני מכאובים נפשיים, אולי כפליים מבני אדם רגילים: ייסורי אהבה וייסורי ספר. לכתוב ספר זה כמו לאהוב מישהו: זה יכול להיות מכאיב מאד."

מרקוס גולדמן הוא סופר צעיר ומצליח שספר הביכורים שכתב זכה להצלחה אדירה ברחבי ארה"ב. לדאבונו, יחד עם התהילה והפרסום מגיע גם מחסום כתיבה המונע ממנו לכתוב את ספרו הבא. סוכנו האישי והמו"ל מפעילים עליו לחץ רב בנושא וביטחונו העצמי מתערער. בלית ברירה פונה גולדמן להארי קברט, חבר קרוב מעברו ששימש לו כדמות אב וכמנחה בלימוד רזי הכתיבה. בעוד קברט, מגדולי סופריה של ארה"ב, מתפנה אל גולדמן ואל צרותיו, גופת נערה צעירה בשם נולה קלאגן מתגלה בחצר ביתו בעיירה אורורה שבניו המפשיר ומאותו רגע חייהם של קברט, גולדמן ותושבי העיירה המנומנת נכנסים לסחרור. סיפור קורותיו של הארי קברט בקיץ 1975 צץ ועולה מחדש ואהבה, שנאה, אכזריות וחמלה מתערבבים זה בזה ומאיימים להשפיע על ההווה אשר מתרחש ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב ב- 2008.

הסופר זו'אל דיקר בן ה-27 בלבד הצליח לרקום ביד אומן רומן אמריקאי מרשים וסוחף עם עלילה הדוקה ומותחת שעל אף אורכו (כשש מאות עמוד) נקרא בנשימה עצורה. ספרו של דיקר מרשים במיוחד לאור העובדה שהצליח לקלוט את הניואנסים הקטנים ביותר בתארו דיוקן של עיירה אמריקאית טיפוסית על תושביה וזאת על אף היותו יליד שוויץ ודובר צרפתית. מרכז העלילה סובב סביב שני הסופרים, גולדמן וקברט, והכתיבה המניעה את חייהם. התעלומה מתחילה בעת מחסום הכתיבה בו נתקלים שתי הדמויות, גולדמן בהווה וקברט בעבר, ופתרונה מתגלה דרך כתיבה מאומצת של שני הסופרים הדומים – שונים: שני הסופרים כשרוניים וחסרי ביטחון המונעים מאהבת הכתיבה אך בד בבד זקוקים נואשות להכרה ולהצלחה, כשהסודות המחרידים שסבבו את האחד בעת כתיבת ספרו המפורסם יהפכו בהמשך לרקע בעלילת ספרו של השני, המנסה להוכיח את חפותו של חברו הטוב ובו בזמן לגלות את האמת.

12

ייחודיות הרומן של דיקר הוא בבנייתו כסיפור בתוך סיפור. כל פרק בספר מתחיל בעצה שהעניק קברט לגולדמן בעת שחנך ולימד אותו את מלאכת הכתיבה, כאשר כל עצה טומנת בחובה כבקליפת אגוז את רעיון הפרק המובא בהמשך. בנוסף  שם ספרו של דיקר כמו גם התמונה על כריכתו נמצאים בתוך העלילה עצמה כרעיונות שיווק המוצעים על ידי המו"ל לגולדמן הכותב ספר על הפרשה. שני מאפיינים אלו, יחד עם קטעים מספרו החדש של גולדמן המשתלבים ברצף האירועים, גורמים לקורא להישאב אל תוך העלילה בתחושה שהוא שותף להתרחשויות בזמן אמת.

החיסרון שקיים לעיתים בקריאת רומנים מסוג זה הוא בחוסר תשומת לב של הסופר לקצוות שנפתחו במהלך העלילה ונותרים בלתי פתורים בסופו. דיקר, המדויק כשעון שוויצרי, דאג ליצור תעלומה הדוקה המולידה שאלות וקושיות מסקרנות רבות שזוכות אחת לאחת לפתרון אחד מובנה מה שמביא לחוויית קריאה מענגת. הספר כולו עונה על הדרישה שמציב קברט באחת מהמלצותיו לגולדמן בתחילת אחד הפרקים:

"ספר טוב, מרקוס, לא נמדד אך ורק על פי מילותיו האחרונות, אלא על פי הרושם הכולל של כל המילים שקדמו להן. רגע אחרי שסיימו את הספר שלך, רגע אחרי שקראו את המילה האחרונה, הקוראים אמורים לחוש שהם נשטפים ברגש עז; למשך שבריר שנייה, הם אמורים לחשוב אך ורק על כל מה שקראו עכשיו, להתבונן בכריכה ולחייך חיוך מהול בעצב כיוון שיתגעגו לדמויות. ספר טוב, מרקוס הוא ספר שעצוב לך כיוון שסיימת אותו".

* פורסם לראשונה במגזין מוצ"ש של מקור ראשון

 

ביקורת ספרים – 'לא מפסיקים אהבה באמצע' מאת הרב ליאור אנגלמן

אייל הוא ר"מ צעיר ומצליח בישיבת הסדר המיועד לשמש כמחליפו של ראש הישיבה, אך בעת שהוא אהוב על רבו ונערץ על תלמידיו הוא מסתיר בתוכו מציאות אחרת, מטלטלת. אב לילדה פגועה שנישואיו עלו על שרטון ושנפשו מסוכסכת ממאבק רב שנים בהתמכרותו: מציצנות לחייהם של אחרים. החל בגניבה של פתקים בכותל דרך חיטוט ביומנים אישיים ועד לחיפוש במגירות סגורות, בולמוס ההצצה של אייל אינו יודע שובע, כשהכאתו על חטא והתייסרותו שלובות בנפילותיו שוב ושוב. הוא חש שאיש מהאנשים הקרובים לו, ובמיוחד אשתו, לא יוכל להכיל את משא הוידוי הכבד, וכמוצא אחרון פונה לרחל, קשישה ערירית שאותה מצא באחד משיטוטיו במרחבים לא לו. בשיחותיו עימה הוא מגלה את יכולות ההקשבה וההכלה בהן ניחנה, ובעזרתה ובעזרת בני משפחתו הקרובה מנסה אייל לתקן את עולמו בהווה ואת ילדותו שעברה בצל אב מנוכר המסתיר סוד איום מעברו.

זהו רומן הביכורים של הרב ליאור אנגלמן המשמש כרב הגרעין התורני של גבעת זאב בירושלים ור"מ בישיבת "עטרת כהנים". אנגלמן ידוע זה מכבר בכישרונו הספרותי והרטורי, אם בדברי התורה אותם הוא מעביר לקהל הרחב ואם דרך סיפורים קצרים ומרגשים שפרסם באתרים שונים ובקובץ הסיפורים "שקופים" שיצא לאור לפני כחמש שנים. סיפוריו מלאי אנושיות, רובם מתמקדים בחלש והמודחק בחברה ומשלבים קודש וחול. גם ברומן זה ממשיך אנגלמן באותו קו ומצליח לפרוט על נימים דקים של מציאות מורכבת. הספר נקרא בנשימה אחת ומעביר את הקורא בין חיוך לדמע עד לסופו.

תמונה

במהלך קריאת הספר ניכר שהמחבר מחביא בין השיטין ביקורת על העולם הדתי-ישיבתי שמתוכו הוא מגיע. עולם הטמון בין ספרי ראשונים ואחרונים, אמונה ומעשה, אך רחוק מללמד על חיבור של האדם עם נפשו וסביבתו. פער שכזה בין העולם הנקי המופגן כלפי חוץ לבין הצד הפנימי ה"מלוכלך", הכולל בתוכו יצרים ותאוות, בא לידי ביטוי במספר מקומות ברומן. ראש הישיבה מזמין את אייל ללשכתו על מנת לדון "באשר לקשייו של תלמיד שכבר נפל משלב גבוה במיוחד ובשל צלקות הנפילה הוא חושש לעלות שוב בשלבי הסולם", אך אינו מבחין בקשייו הפנימיים של הר"מ העומד למולו בעת שהוא מציע לו, לאחר מכן, את ראשות הישיבה, תפקיד שמהותו תמיכה רגשית ורוחנית בתלמידים. אייל יודע שאם יחשוף את חולשותיו בפני רבו, ההצעה תרד מיד מן הפרק, משום שאדם "מורכב" אינו ראוי לשמש בקודש. גם אשתו מעדיפה לדחוק לצד את כישלונותיו הידועים לה, ולהכתירו בתואר "צדיק שלי" במקום לאפשר לו להיחשף בפניה ולגלות את צדדיו האחרים. אפילו אייל עצמו מפקפק בהיותו ראוי לשמש כרב משום שאינו "טהור", על אף אהבתו לתורה וללימודה, ולמרות שהוא קוצר הצלחות רוחניות רבות בקרב תלמידיו.

לא רק הפער בין החוץ לפנים עולה במהלך הקריאה ברומן אלא גם חוסר היכולת של האדם לבוא לידי תיקון אמיתי רק בזכות אמונתו ותורתו. הרב דנינו שהיווה לאייל הצעיר מושא להערצה על צדיקותו, מתגלה בסופו של דבר כאדם שהגיע אל הדת בעקבות משבר שעבר, וגם לאחר ששינה את שמו ואת אורח חייו לא הצליח להשלים עם מעשיו ולמתק את חטאי העבר. דביר, התלמיד המתמיד ביותר בישיבה בשעות היום, מתמיד באותה דבקות בגלישה באתרים מפוקפקים בשעות הלילה. ואילו אייל עצמו זוכה לתפילת תשובה מרגשת בעוצמתה בכותל, אך מיד לאחריה לוקח פתקים נוספים לקריאה.

בנוסף, ריח קל של ביקורת נודף מדפי הספר באשר לתמימותם של אנשים הכותבים פתק בקשה וטומנים אותו בין אבני הכותל, במקום דיבור ישיר ואינטימי עם בורא עולם, דיבור שבכוחו להגיע אל יעדו. הפתקים, לעומת זאת, מגיעים למחבוא של אייל בגינה הציבורית… גם תלמידיו של אייל סבורים שבידו התשובות לכל קושיותיהם: "אלה ואלה מניחים ספקותיהם לפני הרב אייל תמיר, מצפים שבאבחת לשון אחת יבאר, ירגיע ויכריע למענם את כל הספקות", במקום לעבור תהליך בירור אמיתי ופנימי.

דמויות רבות בספר עוטות על פניהן מסיכות ומקפידות להשאירן שם במאמץ רב לבל יתגלו פניהן האמיתיות כלפי חוץ. שלא במקרה דאג המחבר לכך שמסכות אלו עתידות ליפול דווקא בעיצומו של חג הפורים, כפי שדורש אייל בעצמו מול תלמידיו בישיבה:

"הוא לימד באריכות את דברי הרב קוק בדבר הידיעות וההכרות שלעיתים מסתירות מאיתנו את האמת הגדולה החבויה בקרבנו, אמת שרק בפורים יכולה להתגלות… היום הזה מגלה לנו שיש דברים עמוקים מידיעתו של האדם, שלפעמים ההכרה והדעת מסנוורות ומעלימות את האמת העמוקה. אנחנו מתחפשים בפורים, הוא פירש, כדי לסלק מאיתנו את התחפושת שמלווה אותנו כל השנה… בפורים אנו מתוודעים לסודות הטהורים שלנו. זה יום נדיר שמביא בכנפיו הזדמנות, חשוב שלא נפספס אותה".

דרך עיון ברומן מתגלה שבדומה לפורים ולמגילת אסתר הנקראת בו, רוב הגברים בסיפור הם אנשים שבורים, שאינם מסוגלים להיחלץ בעצמם ממצבם הנוכחי. דווקא הנשים הפועלות בעלילה ברקע כדמויות משנה מצליחות להביא אותם אל הגאולה. ממכלוף בעל המכולת שלבנה אשתו משגיחה עליו ושומרת את צעדיו, דרך אביו של אייל שאינו מסוגל לתפקד ונתמך ומוחלף על ידי אשתו בניהול המשפחה וגידול הילדים ועד לאייל עצמו שרק בליווי רחל הקשישה, אשתו ואפילו בתו הפגועה הוא מצליח להגיע לידי תיקון וצמיחה מתוך חטאיו הרבים. רק הרב דנינו, שלא זכה להתחתן, נשאר בשברונו, כפי שמסביר אביו של אייל בסוף הרומן "החליף בגדים, החליף שם, החליף חברים, אבל תראה, מבפנים הוא שבור, אפילו משפחה לא הצליח להקים, הוא מטפל בנזקקים, יש לו חתולים ליד בית הכנסת, ילדי בר מצווה מתחלפים, אבל קשר של ממש הוא לא בנה".

ספרו האחרון והנפלא של אנגלמן מבהיר כי המרדף של היחיד אחר תיקון לא יגיע לסיומו רק באמצעות תפילה או חזרה בתשובה בדרך הידועה והקלאסית אלא רק על ידי תהליך פנימי ועמוק שבכוחו לרפא מכאבה את נפשו של אדם מיוסר. לחברה מצידה, יש חובה מוסרית להכיל בתוכה ולקדם מנהיגות מורכבת ורבת פנים, כזו שלא תשים את התשובות בפיהם של השואלים, אלא תסלול להם את הדרך לבירור מעמיק ואמיתי.

*פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון

לאום מלאום יאמץ

"ושני לאומים ממעיך יפרדו"  וכן יהיו נפרדים בלבבות כי זה ישנא את זה לעולם. (רד"ק על פרשת תולדות כה, כג)

האמונה הרווחת בתפיסת הסכסוך הערבי ישראלי משני צדי המתרס הוא שכולנו, בצורה זו או אחרת, חסרי ישע נוכח האלימות המופנית כלפינו. השאלות הרווחות של "מי צודק" ו-"מי התחיל" חוזרות ונשאלות במהלך השנים ללא הפסק וללא תשובה מספקת של ממש שתביא לפתרון המיוחל. בסרטו החדש 'בית לחם' בוחר הבמאי יובל אדלר להתבונן בסכסוך דרך משקפיים חדשים ולהעביר את הסיפור מן התחום הגיאופוליטי לזה האנושי-פסיכולוגי, לעסוק באדם במקום באדמה, ועל ידי כך לטעון כי הנרטיב של כל צד הוא משמעותי וזקוק להקשבה, גם אם לא להסכמה.

עלילת הסרט עוסקת ברזי, רכז נפת בית לחם בשב"כ המפעיל את סנפור, נער פלסטיני ואחיו של איברהים, ראש גדודי חללי אל אקצה בבית לחם. לאחר פיגוע רב נפגעים בירושלים מתברר לרזי שסנפור שיקר בנוגע לטיב קשריו עם אחיו, והממונים עליו בשב"כ מתעקשים כי ילחץ על בן טיפוחיו להביא לחיסולו של אחיו. הדרישה הזו גוררת אחריה מסכת אירועים שאת סופה קשה לשער. הציר המרכזי של הסרט נע בין שתי דמויות המפתח של רזי וסנפור, כשבין שני אלו פועל מגוון של דמויות בעלות אינטרסים מנוגדים, מחוליית גדודי חללי אל אקצה מצדו הפלסטיני של המתרס דרך הגרעין המשפחתי של כל אחת מהדמויות ועד לאנשי השב"כ מן הצד הישראלי.

imgres (1)

רזי וסנפור

בפרשת 'תולדות' נטמן הזרע, לפי חלק מהמדרשים והפרשנים, לסכסוך הנצחי בין יעקב לעשו אחיו ובין ישראל לבין האומות. מאבק הדמים שהחל מקטנות בין האח ה'רב' ל'צעיר' ממשיך כ'מעשה אבות סימן לבנים' שאת סופו מי ישורנו. המדרשים בוחרים להביא לידי ביטוי את הפער העמוק שקיים בין האחים הדומים-שונים דרך תיאורם במקרא: דמותו של עשו מאופיינת כדמונית, תככנית, בעלת כוח וחסרת מעצורים אל מול דמותו של יעקב-ישראל התמים שמידתו אמת והוא נרדף, נעשק ומיוסר ברוב ימיו אך מלא ברכת ה' עד לקץ הימים. המפגש המכונן בין שתי הדמויות בפרשת וישלח מהווה את מרכז הכובד ביחסי שני האחים והמתח שנוצר דרך התנגשות רגשות האחווה והאיבה ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח לדורות שיבואו. אדלר, ביודעין או שלא ביודעין, מצליח לשרטט בסרטו את המציאות הבלתי אפשרית של מאבק איתנים זה דרך דמויותיהם של רזי (הישראלי) וסנפור (שכינויו בשב"כ הוא 'עשו') שלאורך כל הסרט מקיימים דיאלוג מורכב של חיבור ופירוד, אהבת אח מול שנאת האויב ובכך מקיימים את דברי הגמרא במגילה "ולאם מלאם יאמץ: כשזה קם זה נופל".

במהלך הסרט מופיעות שוב ושוב התרחשויות מקבילות בין הצד ישראלי לזה הפלסטיני, אם בחדירת טרור ללב ירושלים מול השלטון הצבאי בעיר הערבית שבבית לחם, אם בהריגתו של רב מחבלים אל מול הריגתו של קצין צה"ל במבצע החיסול ובעיקר בהקבלה בין תחילתו של הסרט בו ההחלטה על חיסולו של סנפור נמצאת בידיו של רזי אל מול סופו של הסרט בו סנפור אחראי על חייו ומותו של מפעילו. כל השוואה שכזו מעוררת את הצופה להתבוננות על הבחירה שנוקטת כל דמות בעומדה באותו צומת דרכים.

ועל אף הדמיון ניכר הפער בין הצגת הרחוב הפלסטיני לבין האופן בו מוצגת ההתנהלות הישראלית: ברחוב הערבי אין אמון בין איש לרעהו. סנפור משקר להוריו בנוגע לשיתוף הפעולה שלו עם השב"כ מחד, ומאידך משקר למפעילו לגבי הסיוע שהוא מספק לאחיו איברהים, שאף הוא מסתיר מפקודיו בגדוד חללי אל אקצה את השתייכותו לארגון חמאס. נציג הרשות הפלסטינית מזייף דאגה לאביהם של האחים ומבטיח לסייע לו כנגד האלימות הצהלית, על אף שאינו עושה דבר בפועל. אותו נציג גם מפנה תקציבי תמיכה בלגים שנועדו למטרות של מעמד האישה, לצורך חיזוק אלים של מעמדו ברחוב הפלסטיני. מלבד השקרים, גם האלימות גואה: משחקי אומץ של ירי חי בתוך חבורת הנוער הערבי בבית לחם, מאבק פיזי בין החמאס לגי'האד על גופתו של שאהיד תוך רמיסת כבודם של המת ובני משפחתו, הפקרתו למוות של סנפור בידי אביו, וכמובן סנפור עצמו הבוחר בנטילת חיי חף מפשע בסיום הסרט.

אמנם גם הצד הישראלי בסרט אינו חף מטעויות וממחסור ברגישות יתר, אם ביחס האלים של המאבטחים כלפי סנפור בהגיעו למסור מידע לרזי, ואם בנכונות להקריב את חייו של המודיע על אף היותו חף מפשע. ועדיין הלכידות החברתית הפנימית חזקה פי כמה מזו המוצגת ברחוב הפלסטיני.

נקודת המבט הביקורתית על הצד הפלסטיני מעניינת במיוחד משום שקיים דמיון בין נטייתו של אדלר להבליט את תכונות האופי השליליות לבין דרכם הפרשנית של חלק מחכמינו  לסיפורי יעקב ועשו, כשכל מעשיו של יעקב נתפסים כחיוביים ללא דופי, בעוד מעשיו של עשו אחיו נתפסים כשליליים, עד כדי כך שמעשה כיבוד האב של עשיו נחשב לרמייה (בראשית רבה סג י) ונישוקו ליעקב בפרשת וישלח התפרש כניסיון לרצח (בראשית רבה עח ח).

740px-Matthias_Stomer_(Umkreis)_Das_Linsengericht

"עשו ויעקב" מתיאס סטום (המאה ה-17)

ועדיין למרות הכל אדלר נוטע בנו את האמונה כי קיים סיכוי להשלמה בין האחים. "מכנים אותו סנפור, יעני דרדס" מספר מודיע אחר לרזי, וכאן חש הצופה את הפער התמידי הקיים בנקודות המבט של שני צידי הסכסוך. הנער נתפס בעיני השב"כ הישראלי כ-עשו, הבכור, דמות חזקה בעלת השפעה ומוטיבציה להרע ואילו בעיני הציבור הערבי הוא 'דרדס' ,שם המבטא זלזול, ילדותיות וחוסר יכולת לעשות נזק של ממש, מסוכסך עם עצמו ועם סובביו. גם בצד הערבי בוחרים לראות את רזי כקפטן, כמפקד וחייל במקום כמפעיל רגיש הדואג להבריח את המודיע שלו ממקום סכנה גם במחיר אישי, הנמשך לתרבות הערבית ויוזם קשרים עם בני העם אותם הוא פוגש באקראי. אדלר רומז לצופיו שהסכסוך מנוהל בידי מתבוננים מבחוץ שאינם מכירים כלל זה את זה. לקראת סוף הסרט רזי פוגש ערבי ישראלי בגן החיות התנכ"י, ובשיחתם הם משלימים יחדיו את הפתגם הערבי לפיו (בתרגום חופשי) "עז מעופפת היא עדיין עז", מה שמרמז על חוסר היכולת שלנו כאנשים לשנות את תפיסתנו על הצד השני על אף המציאות בשטח. בכך טוען אדלר בסרטו שאילו רק יכלו הצדדים להיפגש שלא מתוך פחד, וודאי היו נופלים המחסומים. ובמקום הפחד של "פן יבוא והכני אם על בנים" היינו נפגשים באמת – "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו".

פורסם במיזם 929

 http://www.929.org.il/author/580/post/6981