ארכיון רשומות מאת: אלעד רווה

אודות אלעד רווה

עוסק בחינוך ותרבות

Broken hearts – Blade Runner 2049

"Hearts will never be practical until they can be made unbreakable…"(The Wizard of Oz)

Relationships. Relationships that are built upon both closeness and independence, honesty or limits, between humans and replicants that are produced by artificial intelligence. This is the main theme of Denis Villeneuve's Blade Runner 2049. So many issues revolve around these questions: What does it mean to be human? In the future, is there a chance that born creatures can have the same rights as produced ones? Will there ever be a time when we will not be able to distinguish between them?

Compared to other films, based on this same subject, Villeneuve's one is unique in choosing the perspective of the replicant K (Ryan Gosling) – the hero of the movie – to lead the plot. K provides us with a machine's point of view, as he desperately strives to belong to the human world

K does not fully belong to either world. As a police officer, his mission is to hunt down his fellow replicants who have strayed from their strictly designed course, which makes him alien to his own kind. He hunts down and destroys replicants while his human colleagues and neighbors despise and fear him as an outsider within their society. That may be the reason why he chooses to maintain an intimate connection with no other entity than a hologram, which is not aligned with either side.


Blade runner 2049 city artwork – Image #1729 – Licence: Free for Personal Use

In the famous movie production of 1939 "The Wizard of Oz", (an adaptation of L Frank Baum's children's book of 1900) we meet another figure who wishes, as K does, to belong. In her journey to the Emerald City, Dorothy finds the Tin Man in the forest. As he meets her, he sings a little song about how he wishes for a heart.

When a man's an empty kettle he should be on his mettle,
And yet I'm torn apart.
Just because I'm presuming' that I could be kind-a-human,
If I only had a heart.
I would be tender – I would be gentle and awful sentimental
Regarding Love and Art.
….Just to register emotion, jealousy – devotion,
And really feel the part.

For the Tin Man, the acquisition of a heart will enable him to regain access to his humanity. Unlike machines, humans have relationships that they build With empathy and care. With a human heart, one can connect to the other.

That is the reason why one of the most intriguing relationships in Blade Runner develops between Replicant and the mass-produced holographic computer program named Joi (Ana De Armas). Joi and K maintain a unique bond, which is very close to a human connection. Joi becomes the perfect companion to K. She is always available, knows what to say and supports him in his complicated and extremely challenging life. Joi comforts him, on the one hand, and on the other hand, is not afraid to take a stand and present the blunt truth when he is wrong. In turn, we see that K cares very much for Joi's well-being, by being considerate; buying her gifts, and even trying to make her laugh when times are difficult.

We experience Joi as a powerful and supportive companion. Shortly after the beginning of the movie, K finds out about a unique replicant-female who had succeeded in giving birth to a child. He starts to believe, after finding some evidence that he may, in fact, be this baby–replicant. This revelation shakes K's world. When Joi hears about this, she persuades him to consider that he may be 'the one', that special child who was born and not manufactured. She urges him to change his name from a serial number to a human one- 'Joe' –in order to validate their theory.

Further, in the movie, Joe loses Joi. Her loss occurs just as has realized that he is not the 'one' (which he had hoped to be). At this point, he has come to a crossroad where he needs to choose between his heart and his mind. He must decide whether to act as a replicant, ruled by brutal logic or to act like a human being and do what is morally right. After losing Joi, his moral compass, Joe is completely lost.

Full of anguish, Joe walks alone on a narrow bridge, a symbolic representation of his life. There he encounters an advertisement for Joi's hologram program, it shows a similar 'Joi' and yet she seems so different and remote. The advertisement repeats the product's motto: "Joi – Everything you want to hear".

The revelation of this motto reminds me of the scene when the Tin Man meets the Wizard at the end of the movie, they have a very interesting dialogue in which the Wizard claims that the Tin Man already has a heart and that he has had it all along, even though he was not aware that he had one.


… You want a heart! You don't know how lucky you are

not to have one. Hearts will never be

practical until they can be made

unbreakable. …


But I still want one.


…Back where I come from there are men who

do nothing all day but good deeds…And their hearts

are no bigger than yours. But! They have

one thing you haven't got! A testimonial!….

Like the Tin Man, Joe wants to fit in, to be that born human child and be part of the human society in which he lives. He wants that 'testimonial' in order to prove his humanity, as evidence that he is, in fact, this boy. Now, on that bridge, we understand what Joe, like the Tin Man, could have known all along. His ethical decisions did not come from outside himself. The Joi hologram program only verbalized for him ("everything YOU want to hear") his inner soul. A mouthpiece for his own thoughts. That is perhaps why their names were so similar – Joe and Joi. They spoke from the same conscience.

Confronting this revelation, Joe himself understands where his heart is and from that point on, his actions will take on more human form. Right after this scene, he chooses to save a human life, and thus, thwarts the struggle of the replicants, his own kind, for their freedom.

At the end of the movie, when Rick Deckard (Harrison Ford), whose life Joe has just saved, asks him very emotionally, "Why? Who am I to you?" Rick receives no answer. I find the answer in the Tin Man's words; right after the Wizard grants him his heart:


And remember, my

sentimental friend….

…that a heart is not judged by how much

you love, but by how much you are loved by


מודעות פרסומת

סיור קצר בספריה הבריטית בלונדון

הגעה לספריה הבריטית הצמודה לתחנת קינג קרוס בלונדון בשלהי ינואר, זיכתה אותי בסיור מודרך כמעט פרטי עם עוד שנים וחצי אנשים שהעזו להגיע בקור הלונדוני. מה עוד שזכינו לעבור אותו עם אחת מהעובדות הותיקות במקום.


הספריה הבריטית הוקמה לראשונה בתוך הבריטיש מיוזיאום באולם המעוגל בכניסה.



על פי חוק חויבה הספריה להחזיק עותק מכל ספר היוצא באנגליה. כך שמהר מאד נדרשה תחלופה ומקום גדול יותר. ההחלטה נפלה על מגרש הסמוך לתחנת רכבת קינג קרוס (בתמונה לעיל ניתן לראות את המגרש עם תחילת הבניה). בהמשך יבינו שם שגם המקום הזה אינו מספיק ויבנו ספריות נוספות לאכסון במקומות שונים באנגליה (ועל כך בהמשך). מאז שעזבה הספריה את הבריטיש מיוזיאום האולם הגדול נותר ללא שימוש של ממש.

כיום הספריה היא הבניין הציבורי הגדול ביותר באנגליה וכשנבנה בזמנו היה גם היקר ביותר, בעלות של כ780 מליון פאונד.

אם נעצור להתבונן בדגם הספריה שמעוצב כספינה (מתוך חיבתו של האדריכל לכלי שיט) ניתן לראות רמז לסבלנות והתחשבות בריטית. חלונות רבים נמצאים בצד הבניין הפונה לתחנת הרכבת. לעומת זאת בצד השני אין כלל חלונות וזאת משום שהוא פונה לבתי מגורים. האדריכל לא רצה שמליוני המבקרים במקום יפגעו בפרטיות התושבים הסמוכים ולכן השאיר את הקירות אטומים.


הספריה כוללת מלבד ספרים גם הדפסים, עיתונים ומגזינים שהחלה לאסוף מאז שנת 1900. בנוסף יש להם גם פריטים בקלינגונית (מסע בן כוכבים) ובשפת האלפית (שר הטבעות).

מתוך תפיסה שהידע הקיים בה צריך להיות נגיש לכל אדם בעולם גם מי שאינו תושב אנגליה, זכאי להרשם כמנוי, ללא קשר לארץ מוצאו וללא צורך באזרחות בריטית. כשליש מהמנויים אינם תושבי הממלכה.

כל אחד מהמנויים רשאי להזמין בעודו נמצא בספריה (לא נותנים להוציא החוצה ספרים) פריט מתוך הקטלוג – והוא יובא לו בהקדם בהתאם למיקום הפריט. חלק מן הספרים ממקומים מתחת לאדמה וחלק באתרים אחרים באנגליה כמו המחסן ביורקשייר בעל לחץ אויר נמוך המופעל על ידי מכונות כדי להמעיט בחמצן ובשריפות.

בכניסה לספריה עומד מגדל ספרים עתיקים שהיו שייכים למלך ג'ורג השלישי. מסתבר שהאיש היה אספן ספרים מפורסם שבנה ואסף ספרייה מלכותית יוצאת דופן הכוללת פריטים נדירים (למשל תנ"ך גוטנברג המפורסם – ההדפסה הראשונה של התנ"ך ללטינית) והוריש אותם לבנו: ג'ורג' ההרביעי.

למצער, בנו ביקש לפנות אותם מהארמון מיד אחרי תחילת מלכותו כדי לבנות מטבח חדש וגדול יותר בארמון ונתן אותם לספריה הבריטית יחד עם מספר דרישות. אחת מהדרישות הייתה שהספרים יוצגו לכל מבקר ובנוסף שיהיו נגישים לכולם. ולכן האדריכל הציב אותם בצורה שכזו בכניסה למקום. ובאמת כל מנוי יכול לבקש לעיין בכל אחד מהספרים. אך על הטיפול וההנגשה אחראים קומץ מצומצם של ספרנים בעלי הרשאה מיוחדת.

הספר היחידי מהאוסף שאינו נמצא בכניסה הוא האטלס הגדול ביותר בעולם – "אטלס קלינקה", שניתן לאחד ממלכי אנגליה על ידי סוחרים מאמסטרדם ב1660. לספר הותקנו גלגלים כדי לשנע אותו ממקום למקום ועבודת שחזור מורכבת נדרשה כדי לשמרו (כפי שניתן לראות בתמונה). מפאת גודלו לא ניתן היה לשלב אותו בעמודי הכניסה בדומה לחבריו. גם האטלס הקטן ביותר בעולם נמצא כאן שנוצר בשביל בית הבובות של ילדי משפחת המלוכה. לדברי הספרנית שליוותה אותנו המפות נחשבות גם היום כמדויקות מאוד יחסית לזמן כתיבתם.

בנוסף בספריה מוצג אוסף הבולים בין המפורסמים בעולם "אוסף טפלין" שמורכב מ13 מליון פריטים מרחבי העולם. כדי להציגו יצרו מדפים נשלפים בהם מוצגים הבולים השונים ומדי מספר שבועות מחליפים ומרעננים את הבולים המוצגים לקהל

בסמוך להם עומדת מכונת ההדפסה שהדפיסה את בול הדואר הראשון בעולם שהודפס באנגליה.


דבר אחרון לגבי היעילות בריטית. כאמור לא ניתן להוציא אף ספר מהספרייה. כדי להזמין ספר לעיון עליך לתפוס שולחן באולם הקריאה (מספר המקומות מוגבל כמובן) ולציין את מספר השולחן בעת ההזמנה והספר יובא לשם במיוחד מהיכן שהוא נמצא. בעבר, עם פרוץ הטכנולוגיה היו מקומות שמורים בצד אולם הקריאה לבעלי מחשב נייד מפני שחשבו שההקלדה תפריע לשאר הקוראים, השקט הנשמר בקפדנות במקום הוא גם הסיבה שלא ניתן להכנס בעת סיורנו לאולמות הקריאה. קדושת הקוראים והמעיינים נשמרת בדקדקנות.


לונדון – בעקבות סיור אמנות רחוב וגרפיטי בוויטצ'אפל שורדיץ' ובריק ליין

נהוג לחשוב שלונדון היא עיר אחת אך האמת שיש בה מחוזות שונים ונפרדים. הגבול בין לונדון סיטh אזור העסקים לוויטצ'אפל ושורדיץ' כמעט בלתי נראה. . כך שאם באזור העסקים של לונדון תקבל שנתיים מאסר על גרפיטי בוויטצ'פל וסביבותיה אין עם זה בעיה כל עוד לא מדובר ברכוש פרטי. כפי שניתן לראות קו הגבול הוא כמעבר חצייה.


רוב הפעילות של אמני הרחוב מתקיימת בקיץ אז אפשר להנות מהאור ולצייר ולרוב נעשה אחרי שעות העבודה. על אף שמדובר בפעילות חתרנית ברובה עדיין אמני הרחוב לא יציירו על שטח ציבורי מובהק. מכיוון שגם החתרנים ביותר ירצו שהציור ישתמר ולא ימחק ע"י שירותי ניקיון.

אזור וויטצ'אפל בו הסיור מתקיים תפקד כאזור עוני בלונדון שקיבץ אליו מהגרים מכל קצוות העולם. עם בניית הכנסיה במקום (white chapel church) כינו אותה התושבים "שער הגיהינום" מכיוון שהאמינו שהיא פתח לשדים שפוקדים ומביאים לאסונם.

גם היום האזור הסמוך של בריק ליין הוא כור היתוך של מהגרים איראניים סיניים הודים ויהודים. ויש בו אזורים שהם מאורות של קראק הירואין וכנופיות. כפי שנראה דרך המיצג הבא

ג'ימי קוקרן (אוסטרלי במקור) יצר את התמונה הזאת. סימן ההיכר שלו היא טפטוף של צבע תוך כדי עבודה. בציור הוא מראה ילד תמים שמנסה לגדול בשכונות בלי להסתבך בעולם הקשה שסביבו. הנה עוד מספר עבודות שלו שראינו בדרך..

גם היצירה מימין היא פוליטית. שם היצירה "הבת של ג'ו" . היא מייצגת את הקשיים שחוו היהודים שברחו לאנגליה מפוגרומים ואנטישמיות רק כדי שיחוו שם אנטישמיות חדשה ושנאת זרים כך שכל מה שנותר להם זו המשפחה הקרובה

נעבור למיצג הבא


בספטמבר 2014 נסעו כ-100 סטודנטים מהמכללה למורים למקסיקו סיטי להפגין בבירה במחאה נגד המדיניות הכלכלית ונגד מחירי תחבורה ציבורית. המשטרה בהוראת ראש העיר פתחה עליהם בירי ומהתקרית מתו 6 ונפצעו 25. הרוב נלקחו ע"י המשטרה. שמסרה אותם לארגון פשע 43 סטודנטים נעדרו. חלקם נמצאו מתים בצורה מחרידה. על הקיר בתמונה תוכלו לזהות ראש ירוק נעוץ בברזל. המיצג הזה הוא סופר של גרפיטי שכבר אינו קיים שבו נכתב "כבר 30 ימים הם אינם" האמן רצה למחות בזמן ההעלמות על מה שקרה, להסיר את לוט השתיקה ולדרוש את חזרתם.

עוד אמן מאד מעניין הוא אוטו שייד שמצייר על סכנת התקרבות העולם למלחמה גרעינית ועל מה שאנו משאירים לילדים שלנו. מילדה שקוטפת בתמימות חרציות של אטום ועד ריב בין מנהיגי המעצמות, מי ילחץ ראשון על הכפתור




עוד מספר אמנים מעניינים שנתקלנו בהם בדרך. זבו אמנית מפריז שמעלה מסרים שקשורים לפמיניזם. הנה מספר יצירות שלה

והנה עוד סיפור מעניין על אמן אחד שמו gower מאד מוערץ שנחשב למאד מוכשר. אחרי מספר ציורים הציעו לו לעבוד באופן מסודר אצל כמה חברות. חבריו לא ממש אהבו את העניין וטענו שזה נגד הרעיון של גרפיטי וחתרנות והחלו לקשקש על איורים שלו. ואז הוא נעלם בפתאומיות. לאחר זמן פתאום הופיע ציור חדש שלו באחת הסמטאות בבריק ליין שהביא להתרגשות רבה ולפלא. כשנשאל היכן היה ומדוע חזר, הסביר שחזר לצייר כשראה שחדלו מלהרוס את ציוריו ונעלם מהסצינה רק משום שהחל ללמוד באונ' (חתרנות כבר אמרנו? :) )

בשולי הדברים יש לציין את נושא התיוג (tagging) מעשה של כמה חבר'ה שהולכים ומתייגים או מציירים על קיר של אחר ומשחיתים את הציור ללא סיבה. בברלין האמנים מאתרים את אלו שפגעו בציורים שלהם ומכניסים להם מכות למען יראו וייראו אך בלונדון זה עובר בסבלנות מפתיעה למרות שזה מקומם.

יוצא דופן הוא הבחור הזה שמוסיף את הברווז שלו לכל מיני ציורים בפינה מה שיוצר אתנחתא קומית משעשעת..

ונסיים עם קולאז' של ציורים נוספים שנתקלנו בהם בדרך

סוף העולם – ביקורת על "האיש במצודה הרמה"

"שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו – מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך שאנחנו יהיו המשוגעים (ולהכין בשביל כולם אי אפשר).על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגע" (ר' נחמן מברעסלב – כוכבי אור)

השנה היא  1960 לערך. עברו מספר שנים מאז הביס ציר הרשע של גרמניה ויפן את בעלות הברית וניצחו במלחמת העולם השנייה. כעת מה שהיה ארצות הברית של אמריקה מחולק בין המעצמות: במדינות החוף המזרחי שלטון גרמני-נאצי ובמדינות החוף הפסיפי שלטון יפני.

זוהי תמונת המצב בפתיחת סדרה המטלטלת החדשה של רשת אמזון "האיש במצודה הרמה", המבוססת על ספרו הבדיוני של פיליפ ק. דיק (1962). משפט הפתיחה של הסדרה הוא פרפראזה על שבועת האמונים האמריקאית: "אומה אחת, תחת שלטון, מחולקת, ללא חירות וצדק לאיש".

במציאות החדשה, הגרמנים מיישמים את מדיניות הפיהרר באופן מלא: עולם ללא יהודים, צוענים, חולים או זקנים (מלבד פליטים מועטים הנמצאים בהיחבא) ובו השלטון הדיקטטורי של יפן וגרמניה יוצר היררכיה מעמדית ברורה בין שולט לנשלט.

המציאות החלופית שנשקפת מצפייה בסדרה, הנוגעת-לא נוגעת בעלילה המקורית של דיק, מבלבלת ומתעתעת. איך כביכול מספיקה נקישת אצבע והעולם כולו יכול להראות אחרת: משטר דיקטטורי כוחני שבו הפרטים הם האויב, ובו כל התנגדות גוררת תוצאות כבדות משקל.

מרכז העלילה סובב סביב זה שמכונה "האיש במצודה הרמה", איש עלום שם שמוציא תחת ידו סרטים המציגים עולם אחר, מציאות מרובדת בה אמריקה ובעלות הברית ניצחו במלחמה והביסו את הנאציזם. התעתוע שנוצר, בעת שהאיש במצודה הרמה מציג את העולם כפי שיכול היה להיות, מביא לבלבול ומתח מובנה שמערער גם אותנו כצופים. המחשבה על איזה מבין העולמות הוא אמיתי ואיזה הוא הבדיה הופכת לשאלה משותפת לנו ולגיבורי הסדרה גם יחד משני צידי מסך הטלוויזיה. הספק שמתחיל לכרסם הוא גם זה שיוצר את הפחד בלב השליט מפני התעוררות ההמון: "הפיהרר רואה בסרטים איום על עצם קיומו של הרייך", אומר אחד מקציני האס.אס הבכירים.

ככל שהסדרה מתקדמת, הדמויות השונות שנחשפו לסרטים מתחילות לנוע ממקומם הבטוח והכנוע אל עבר שינוי. עולם שנתפס כמובן מאליו מתחיל להתערער והמציאות מתחילה להתפרק אל מול עיניהם, בין אם מדובר במפקד אס.אס אסרטיבי ובין אם מדובר בעובד מפעל יהודי שחי את חייו מפחד הממלכה היפנית. כך שאמירתו הידועה של אדמונד ברק, "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", המצוטטת על ידי חבר מחתרת וזוכה להתייחסות מזלזלת על היותה בנאלית, אט אט מיתרגמת לפעולה.

האיש במצודה הרמה מכנה את הסרטים המופצים בשם "יסתבל החגב", ביטוי הלקוח מפסוק במגילת קהלת:

"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים." (קהלת יב, ה)

בפרק זה מדבר שלמה המלך על סופם של החיים כולם וטוען שלקראת הקץ מספיק גם סבלו ומשקלו של החגב הקטן בכדי להפיל את עץ השקד היבש. כלומר, לפעמים נדרשת רק תנועה קטנה בכדי לשנות את המציאות. החשיבה על החיים כקבועים, כבלתי ניתנים לשינוי היא זאת שמשרישה את שלטונם של המדכאים ומנציחה את הדיכוי. היכולת להתחדש ולחשוב אחרת על עצמך והסובב אותך, היא זאת שתוביל אל החופש ותבקע את קיר הזכוכית.

במעשיה של ר' נחמן (שהובאה בתחילת המאמר) עומדים שני אנשים אל מול חלון בו נשקף מבחוץ המון אדם בעל תודעת אחת משותפת. שניהם מבינים שמציאות של כאוס ובלבול עתידה לדרוס אותם עוד רגע קט. ובאותו קיטון נפרד, ברגע שברירי אחד לפני סופו של העולם, הם מקבלים החלטה גורלית אחת: להישאר קיימים בתוך המציאות הבלתי הפיכה, תוך שימת זיכרון תמידי לעולם שיכול להיות אחרת. גרעין קטן של אמת שמבצבץ ממקום של אמת במצחם, כתפילין שבראש, שיוכל לפרוץ בהמשך הדרך.

בסדרה כמו בסיפורו של ר' נחמן, רק בעת מפגש אמיתי בין שניים מתוך מקום של אמון  או רק דרך התבוננות בראי אל מול עצמך, ניתן להתגבר על ייאוש ואוזלת יד. רק אז יוכל האדם להיזכר כיצד חייו וחיי הסובבים אותו יכולים להיות אחרת, וכיצד העולם שבו הוא נמצא אינו קבוע או מוחלט וניתן לשינוי גם אם במאמץ גדול.


האיש במצודה הרמה (מבית רשת אמזון 2015)


פורסם באתר 929

אורטיסיי בחורף – טיול זוגי בצפון איטליה – אוקטובר 2015

איטליה יפיפייה, ולא צריך אותי בשביל לומר לכם את זה.

ובכל זאת, פטור בלא כלום אי אפשר ולכן ברצוני לפרוס את מתווה המסלול כדי לסייע לאלו המתלבטים אם לטוס עם מעט טיפים שעזרו לנו בדרך. רוב הכותבים בפורום למטייל (שעזר לנו רבות) ובמקומות אחרים אמרו שאין מה לטוס באוקטובר לאיטליה ולדולמיטים, שהכל שומם הרכבלים סגורים ולא רואים דבר ואני שמח שלא הקשבנו לטיפ הזה מכיוון שהטיול עלה על הציפיות שלי כפי שתכננתי ללא תחושת החמצה.

יום ראשון, עשר וחצי בבוקר זוגתי ואני טסים לראשונה בחיי נישואינו לחופש בחו"ל בלי הילדים. עוברים בידוק והופ בדלפק אליטליה  – חברת התעופה האיטלקית חמוצת הפנים הידועה במטוסיה הצנועים וכשרונה לאבד את מזוודות הנוסעים בה (הכל הגיע בשלום). כתוך כדי בידוק הדרכונים פיתחתי לעצמי כלל אצבע קטן בנתב"ג – אל תתווכח עם בחור שעקף אותך כשהוא לבוש כיפה שחורה, חולצה צמודה וכפכפי זרת.

– בסוגריים ברצוני להמליץ על אפליקציית/אתר  seatguru שמסייעת למצוא את המושבים המומלצים בטיסה בזמן צ'ק אין. כך יצא שאשתי ואני, בזכות האתר, ישבנו מראש במושב זוגי נעים בעוד השאר הצטמצמו בשלישיות צפופות –

הטיסה הייתה חביבה מאד חוץ מהאוכל הכשר שבתמונה שהיה לא אכיל בעליל (מלבד שימורי הפירות) טוב שקנינו כריך בארומה לפני העלייה לטיסה. הבד"ץ שנתן הכשר לארוחה בחר לכתוב על דף הכשרות את הפס' "יאכלו ענווים וישבעו" אני הייתי בוחר את האמרה החז"לית – "כבולעו כך פולטו"

Embedded image permalink

מכיוון שהזמנו טיסת קונקשן משיקולי מחיר וזמני הגעה, נחתו ברומא ומשם אצנו רצנו בעקבות השלטים בשדה למטוס שהמריא לוורונה. כדאי מאד לתת מספיק זמן בין הטיסות במידה ויש איחורים בהגעה זאת יחד עם הזמן שנדרש במעבר בין הטיסות. הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר והטיסה מרומא לוורונה יצאה כשאנחנו עליה.

מיד עם הנחיתה לקחנו את הרכב ששכרנו בארץ מאופרן (שירות מצוין) ונסענו למקום הלינה הראשון שלנו ליד אגם גארדה. מכיוון שהגענו באזור השעה שלוש יצאנו לטיול ערב בעיירה הסמוכה סרמיונה במעין מדרחוב תיירותי חביב קנינו קפה וישבנו בסמוך לאגם. ופה חשוב לציין קטע מעצבן במיוחד – לאיטלקים אין מושג כזה של קפה גרוע – מתחנות דלק ועד בתי קפה אקסלוסיביים כל קפה (קפוצ'ינו) עם טעם ארומתי עשיר ומפנק, אתה משלם חמישה שקלים כעלות קופיקס ומקבל קפה לגבות בטעם איטליה.

Embedded image permalink

למחרת בבוקר השכמנו ונסענו עם האוטו להר מונטה בלדו בעיירה מלצ'יסנה, מכיוון ששמענו להמלצות, ועל אף שלא טיילנו עונה, הגענו מוקדם כדי להמנע מתורים. חנינו בחניון הצמוד ועלינו לפסגת ההר המדהימה. שם יש שביל הליכה נעים וקליל של כחצי שעה על פסגתו של ההר עם אויר צלול ונופים מדהימים + אנשים מטורפים שעוסקים במצנחי רחיפה לאחרונה בחייהם.  טוב עשינו שהקדמנו לעלות מכיוון שכשירדנו תור העולים להר השתרך כאמצע אוגוסט בעוד אנחנו עוברים על ידם במבט מתנשא.

Embedded image permalink

אוכל אפרופו בהר מונטה בלדו – ניצחתי את היטלר

מהר מונטה בלדו המשכנו הלאה לכיוון אגם טנו ולכיוון האכסניה שלנו בעיירה אורטיסיי. אגם טנו מופלא בצבעו וכמו כל הנופים באיטליה קשה להאמין שאינו מהונדס גנטית או נעשה במחשב. שם על קצה האגם ישבנו ונשנשו את ארוחת הצהריים.

מסתבר שהוויז פועל באיטליה כמעט כמו בבית ומדהים לחשוב איך חווית הטיסה לחו"ל השתנתה בחמש השנים האחרונות לבלי הכר, מהכנת המסלול באינטרנט, הזמנת הכרטיסים והאוטו ועד לתפעול נסיעות באזורים שאינך מכיר ללא מפות וללא לחץ.

בדרך עברנו בעיר טרנטו שנחשבת לעיר מרכזית ויפה, מסיבוב קצר על תל האופן בעיר גילינו שחלק ניכר מנקודות החמד בעיר מאוכלסות בסלאמס שמאיימים להפיל אותך מהאופניים ובבני נוער שמנסים להוריד אותך מהכביש בכך שהם הולכים לפני מסלול הנסיעה שלך כשהאף שלהם תחוב בנייד. תכלס מרגיש כמו בבית.

הנסיעה לכיון הדולמיטים הייתה פסטורלית ויפה, וכשאני כותב פסטורלית ויפה אני מתכוון עד לשעת לילה (שבע בערב) שאז נעלמים אט אט הפנסים מהכבישים והנסיעה הופכת לאתגר בהם השילוב המנצח בין כבישים ברוחב של סכין בהם שני נתיבים + פיתולים ברמה של שטייניץ שמסביר על הסכם הגז + נהגים איטלקים שלמדו את כישורי הנהיגה שלהם בהשתלמות בנתניה כשפס הפרדה רצוץ מסמן מבחינתם להגביר מהירות ולעקוף ביתר שאת. בסופו של דבר הגענו בשמונה לעיירה ולצימר בו ישנו כשמסביב שקט כאילו הגענו בשתיים בלילה. לאחר טלפון לבעל הצימר הוא ירד לפתוח לנו ונעלם – כנראה חזר לישון (אתם יודעים, כבר שמונה בערב). וזה פרט חשוב שכדאי לדעת על האיטלקים – הם אינם עצלנים הם פשוט אוהבים לישון די הרבה. החנויות נפתחות בשעה שמונה תשע בבוקר, נסגרות בשש בערב ובין שתים עשרה לשלוש בצהריים הם סגורות. לדעתי זו גם הסיבה שהאיטלקים חמוצי פנים ולא נחמדים כל הזמן. תחשבו איזה מצב רוח יש לכם בכל פעם שאתה קמים משינה ועכשיו תכפילו את זה שלוש פעמים ביום.

למחרת, עשינו קניות בסופר בעיירה שמעוצב באופן מקסים עם מחירים שפלוס מינוס מזכירים את אלו שבארץ. במיוחד הופתעתי לגלות שגם אצלם חודש לפני חנוכה, בעיירה נוצרית למהדרין, מתחילים למכור סופגניות.

Embedded image permalink

לאחר ארוחת בוקר קלה עלינו למסלול הליכה מהרכבל הפתוח והשומם (כנראה בגלל העונה) העלייה הייתה מרהיבה, וכשהגענו למעלה התחלנו במסלול הליכה שלקח בערך כחצי יום בתוך נופים שקשה להאמין שקיימים באמת בעולם אין ספק שהאיטלקים האנטישמים האלה יודעים לבנות הרים. המסלולים משולטים היטב עם תכונה אחת מעצבנת – השלטים נמצאים לאורך כל המסלול עם זמני הליכה וכיוונים חוץ מבמקומות בהם יש צומת דרכים. כך שהאיטלקים בעצם נותנים לכם את האתגר לנחש האם החצי שעה- שעתיים הקרובות יהיו הליכה לחינם שתוביל אתכם לרפת או למחוז חפצכם. מקסים.

Embedded image permalink

באמצע המסלול בשום מקום – בקשה לתרומה לצדקה. אמא הבטחת לנו עוף לשבת – גרסת הדולמיטים

לאחר חצי יום חזרנו רצוצים ושמחים לחדר ובערב יצאנו שוב לביקור בעיירה עצמה. וחזרנו לישון (במונחים של איטליה הגזמנו, כי ישנו כבר בתשע וחצי – ממש קראחנה מבחינתם)

ביום רביעי קמנו ונסענו לכיוון העיירה קאנזיי בואכה ונציה, מסלול הנסיעה היה יפה על אף הערפל הכבד, ועיירות הנופש נראו מקסימות על אף שהיו בהם אנשים מעטים. לקראת הצהריים הגענו לעיירה סולזאנו הסמוכה לונציה נחנו מעט. ונסענו עם אוטובוס לטיול לילה בונציה עיר הקסם, המים, הגונדלות ומליון התיירים בכל חצי מטר רבוע. בלילה המצב עוד היה נסבל אך ביום ברחנו משם כמו תייר יפני שגילה ששכח את מוט הסלפי בבית.

בבוקר מוקדם שטנו לאיים הסמוכים לונציה בוראנו ומוראנו, מוראנו היה די בנאלי אך בוראנו האי הרחוק יותר היווה פנינת של יופי בתוך ההמון התיירותי המעיק. בתים בצבעים שונים, חנויות קטנות ויפות עם יצירות זכוכית ותחרה עדינות של אנשי המקום.

Embedded image permalink

אחרי הצהריים חזרנו לנמל התעופה, החזרנו את האוטו בשלום ועלינו על טיסת אליטיליה חזרה ארצה.

Embedded image permalink

אחרי שירדנו ברומא עלינו שוב על טיסת אליטליה לישראל יחד עם כל משפחת פילוס המורחבת. אחרי הטיסה הזאת הייתה לי הרגשה שדיילי אליטליה, אנשי הדלפק והטייס עושים הגרלה ביניהם ומי שמוציא את המקל הקצר "זוכה" בטיסה של הישראלים. חווית טיסה כזאת לא רואים בשום מקום. מצעקות על הדיילים, דרך מכות (?!) בגלל שמישהו הזיז את הכסא אחורה על מישהו אחר ועד אשה שצרחה על אשתי שלא תדבר בטיסה כי היא חייבת לישון!  להלן מספר ציטוטים או צעקות:

"לא קיבלתי כרית, למה לקחו לי? אני רוצה כרית ושמיכה אם לא אני לא טסה"

"שוש שוש יש לך שם מקום למעלה"

"אמיר בוא אתה לא יודע כמה זמן חיפשנו אותך בשדה"

"סוויסה לא ישבת לידי אז הבמבה נמכרה. חיים אתה לא יודע כמה זמן חיפשנו אותך בטיסה, רובן תגיד לו"

בנוסף, רציתי מכאן לברך את הישראלי שעקף שלושה אנשים בתור לדרכונים בשעה שתיים בלילה בנתב"ג, אני בטוח שחסכת המון זמן והספקת יותר בשבוע הזה. יישר כוח.

אאמלק לכם סיכום קצר:

טיול יפיפיה מלא בחוויות והרפתקאות ונופים שלא באמת קיימים בעולם, המלצה לכולם – טוסו באוקטובר זה אחלה.

על אורי צבי גרינברג – לזכר יום השואה

ושוב בחדרי,

בִּשְעַת לילה

ראשי, ספון בכתביו

מילותיו למולי

אל מול ראשי – מרקדות

ואני, איתו


בלילה – כולו – גוי

גווילים נשרפים

אותיות הפורחות.

משם במעוף,

לסיני הבוערת


שרפים וכרובים

נגינתו של עוגב

וחזרה אל סבי

הממלמל לו בשקט

מעל מיטתי

ארץ גרמניה

תחילת יֶרַח אב

ביקורת ספרים – 'טירת הזכוכית' מאת ג'אנט וולס

ג'אנט וולס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי 'טירת הזכוכית', מתלבטת עם אמה בתחילת ספרה כיצד תוכל לספר לחבריה עליה ועל משפחתה. הפתרון של אמה הוא ברור: "פשוט מאד, אמרה אמא, ספרי את האמת".

על אף הפשטות, במקרה של וולס התשובה הזו אינה כה ברורה מאליה, בהתחשב בסיפור חייה המופלא והמטלטל.

וולס גדלה כבת במשפחה אמריקאית טיפוסית לכאורה בת שש נפשות המורכבת מזוג הורים, בן ושלוש בנות. וכאן מסתיימת הנורמאליות. הוריה של וולס היו אנשים משכילים ואינטליגנטים שהשיגו את השכלתם באמצעים אוטו דידקטיים וקריאת ספרים אינטנסיבית וכך גם חינכו את ילדיהם. כל חייהם יצאו ההורים נגד הממסדיות והקונפורמיזם, נדדו ממקום מגורים אחד למשנהו וברחו מרשויות החוק. הם ביכרו חיי טלטלה, עליבות ופזרנות על פני חשיבה קדימה וייצוב חיי שגרה, כשגולת הכותרת הייתה הזנחה מכוונת של ילדיהם בחיי היום יום, חלקם לפני הגיעם לגיל 6, על מנת שירכשו כישורי חיים שיקנו להם עצמאות.

כך גדלו ילדי המשפחה, כל דבר שנאחזו בו בחייהם נלקח מהם באופן שרירותי על ידי החלטות הוריהם וכל רווח כספי שהשיגו הועבר לכיס ההורים. בתוך חיים מורכבים אלו לימדו הילדים את עצמם והפכו אמנם לבעלי אינטליגנציה גבוהה בעלי ניסיון וכישורי חיים, אך בד בבד נשארו מצולקים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ללא יכולת אמיתית לסמוך על הוריהם בפרט ועל סביבתם הקרובה בכלל.

דוגמא מאלפת לאופן גידול הילדים בספר עולה מתיאורה של וולס בנוגע לשיעורי השחייה שניתנו לה על ידי אביה, והיא מהווה מעין משל לאופי החינוך שבו דגלו הוריה:

"כשהתאוששתי שוב לקח אותי אבא בזרועותיו וגרר אותי אל מרכז הבריכה החמה. או שתשחי או שתשקעי במים קרא בקול… בעטתי ופרפרתי כד לעלות על פני המים, תוך שאני מנסה לשאוף אויר ושלחתי את הידיים אל אבא. אבל הוא נסוג לאחור, ולא הרגשתי את הידיים שלו סביבי עד ששקעתי.. "


הספרות הפסיכולוגית דנה רבות בחשיבות הצבת גבולות לילדים מתוך הנחה שעולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. בעולם שכזה יחושו הילדים בלבול ופחד, ויהיו חסרי ודאות בנוגע למצופה מהם. כל ילד מטבעו הוא סקרן. בעוד האדם המבוגר ינתב את סקרנותו לנתיב הבטוח ויישמר שלא להיכנס למקומות סכנה, לילד המסתקרן  אין די כלים כדי לשקול את מהלכיו. בהעדר סמכות הורית או משען בטוח עליו יכול הילד להישען, נשאר הילד אבוד בעולם.

לאור כל זאת, מפתיע לגלות שעל אף עברה מצליחה וולס להתגבר וליצור לעצמה חיים עצמאיים שכללו הקמת משפחה ומציאת עבודה מסודרת וקבועה, ובכך הרחיקה את עצמה מכל סממן שדבק באורח חייהם של הוריה.

שמו של הספר טירת הזכוכית רומז לחלומו של אביה של וולס – חלום שהיה מרכזי מאוד בחיי המשפחה – להקים בית מזכוכית בעל מבנה ארכיטקטוני משכולל שיענה על כל צרכיהם ויעניק להם קביעות ומנוחה. באופן אירוני, חלומו של האב התגשם על דרך השלילה בבית שלו זכו הילדים בפועל: בית החשוף כלפי חוץ על כל מגרעותיו, בית שבו מערכת היחסים הפנים-משפחתית מתנהלת ברשות הרבים, בית שאינו מעניק הגנה ומחסה, בית שכל אבן קלה יכולה להורסו ולהותיר ממנו רק שברים פוצעים.

כוחו של הספר הוא בעלילתו יוצאת הדופן, המגוללת אל מול עיני הקורא המשתאה את סיפור חייה של וולס, הנדמה לעיתים כסיפור על גבול הדמיון. אך יחד עם זאת, סגנון הכתיבה של הספר הוא שטחי למדי. אמנם, הסיפור מסופר על פי סדר כרונולוגי אך אינו מתגבש די הצורך לכדי רצף סיפורי. כל פרק חוזר שוב ושוב על תבנית זהה של תקווה ואכזבה; הילדים שאזרו כוח על מנת לקנות שגרה ושלווה בחייהם המטולטלים, מביטים לבסוף בעיניים כלות בניפוץ משאלות לבם על ידי הוריהם חסרי האחריות והרגישות. בנוסף, רצף הטרגדיות שפוקדות את ילדי המשפחה מעמיס יתר על המידה על הקורא ומציף אותו רגשית.

בכריכת הספר נכתב: "סיפורה מעורר ההשראה של וולס שסחף מיליוני קוראים בעולם כולו זכה להצלחה רבה לא רק בשל האומץ והאינטליגנציה שבו היא מספרת אותו אלא לא פחות בשל האופן החומל שבו היא מתארת את הוריה והשאלות שהיא מעוררת על הגדרות טוב ורע בהורות ומשפחה". אך מתוך קריאת הסיפור ניכר שוולס לא באמת מציגה שאלה בנוגע לחייה, אלא פורשת מראה מזעזעת באשר להתנהלות הוריה. על אף השכלתם הרחבה ונטילת האחריות על חייהם, המחברת ואחיה אינם מוצגים בפני הקורא כאנשים שלמים ובריאים נפשית אלא כפליטי משפחה שבורה, המנסים ככל יכולתם להחזיק מעמד בעולם כאוטי גם לאחר שעזבו את הוריהם.

ובכל זאת, ניתן להפיק מן הספר קריאה להורים לעודד את הילדים לאחריות תוך מתן חיבוק מגן וגבולות ברורים בהם יוכל הילד להרגיש אהוב ובטוח. ובעת שילמד אחריות מהי יוכל לחוות דמיון, חלום ותעוזה כיסודות דומיננטיים בחייו.


 *פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון