תגית: ישראל

לאום מלאום יאמץ

"ושני לאומים ממעיך יפרדו"  וכן יהיו נפרדים בלבבות כי זה ישנא את זה לעולם. (רד"ק על פרשת תולדות כה, כג)

האמונה הרווחת בתפיסת הסכסוך הערבי ישראלי משני צדי המתרס הוא שכולנו, בצורה זו או אחרת, חסרי ישע נוכח האלימות המופנית כלפינו. השאלות הרווחות של "מי צודק" ו-"מי התחיל" חוזרות ונשאלות במהלך השנים ללא הפסק וללא תשובה מספקת של ממש שתביא לפתרון המיוחל. בסרטו החדש 'בית לחם' בוחר הבמאי יובל אדלר להתבונן בסכסוך דרך משקפיים חדשים ולהעביר את הסיפור מן התחום הגיאופוליטי לזה האנושי-פסיכולוגי, לעסוק באדם במקום באדמה, ועל ידי כך לטעון כי הנרטיב של כל צד הוא משמעותי וזקוק להקשבה, גם אם לא להסכמה.

עלילת הסרט עוסקת ברזי, רכז נפת בית לחם בשב"כ המפעיל את סנפור, נער פלסטיני ואחיו של איברהים, ראש גדודי חללי אל אקצה בבית לחם. לאחר פיגוע רב נפגעים בירושלים מתברר לרזי שסנפור שיקר בנוגע לטיב קשריו עם אחיו, והממונים עליו בשב"כ מתעקשים כי ילחץ על בן טיפוחיו להביא לחיסולו של אחיו. הדרישה הזו גוררת אחריה מסכת אירועים שאת סופה קשה לשער. הציר המרכזי של הסרט נע בין שתי דמויות המפתח של רזי וסנפור, כשבין שני אלו פועל מגוון של דמויות בעלות אינטרסים מנוגדים, מחוליית גדודי חללי אל אקצה מצדו הפלסטיני של המתרס דרך הגרעין המשפחתי של כל אחת מהדמויות ועד לאנשי השב"כ מן הצד הישראלי.

imgres (1)

רזי וסנפור

בפרשת 'תולדות' נטמן הזרע, לפי חלק מהמדרשים והפרשנים, לסכסוך הנצחי בין יעקב לעשו אחיו ובין ישראל לבין האומות. מאבק הדמים שהחל מקטנות בין האח ה'רב' ל'צעיר' ממשיך כ'מעשה אבות סימן לבנים' שאת סופו מי ישורנו. המדרשים בוחרים להביא לידי ביטוי את הפער העמוק שקיים בין האחים הדומים-שונים דרך תיאורם במקרא: דמותו של עשו מאופיינת כדמונית, תככנית, בעלת כוח וחסרת מעצורים אל מול דמותו של יעקב-ישראל התמים שמידתו אמת והוא נרדף, נעשק ומיוסר ברוב ימיו אך מלא ברכת ה' עד לקץ הימים. המפגש המכונן בין שתי הדמויות בפרשת וישלח מהווה את מרכז הכובד ביחסי שני האחים והמתח שנוצר דרך התנגשות רגשות האחווה והאיבה ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח לדורות שיבואו. אדלר, ביודעין או שלא ביודעין, מצליח לשרטט בסרטו את המציאות הבלתי אפשרית של מאבק איתנים זה דרך דמויותיהם של רזי (הישראלי) וסנפור (שכינויו בשב"כ הוא 'עשו') שלאורך כל הסרט מקיימים דיאלוג מורכב של חיבור ופירוד, אהבת אח מול שנאת האויב ובכך מקיימים את דברי הגמרא במגילה "ולאם מלאם יאמץ: כשזה קם זה נופל".

במהלך הסרט מופיעות שוב ושוב התרחשויות מקבילות בין הצד ישראלי לזה הפלסטיני, אם בחדירת טרור ללב ירושלים מול השלטון הצבאי בעיר הערבית שבבית לחם, אם בהריגתו של רב מחבלים אל מול הריגתו של קצין צה"ל במבצע החיסול ובעיקר בהקבלה בין תחילתו של הסרט בו ההחלטה על חיסולו של סנפור נמצאת בידיו של רזי אל מול סופו של הסרט בו סנפור אחראי על חייו ומותו של מפעילו. כל השוואה שכזו מעוררת את הצופה להתבוננות על הבחירה שנוקטת כל דמות בעומדה באותו צומת דרכים.

ועל אף הדמיון ניכר הפער בין הצגת הרחוב הפלסטיני לבין האופן בו מוצגת ההתנהלות הישראלית: ברחוב הערבי אין אמון בין איש לרעהו. סנפור משקר להוריו בנוגע לשיתוף הפעולה שלו עם השב"כ מחד, ומאידך משקר למפעילו לגבי הסיוע שהוא מספק לאחיו איברהים, שאף הוא מסתיר מפקודיו בגדוד חללי אל אקצה את השתייכותו לארגון חמאס. נציג הרשות הפלסטינית מזייף דאגה לאביהם של האחים ומבטיח לסייע לו כנגד האלימות הצהלית, על אף שאינו עושה דבר בפועל. אותו נציג גם מפנה תקציבי תמיכה בלגים שנועדו למטרות של מעמד האישה, לצורך חיזוק אלים של מעמדו ברחוב הפלסטיני. מלבד השקרים, גם האלימות גואה: משחקי אומץ של ירי חי בתוך חבורת הנוער הערבי בבית לחם, מאבק פיזי בין החמאס לגי'האד על גופתו של שאהיד תוך רמיסת כבודם של המת ובני משפחתו, הפקרתו למוות של סנפור בידי אביו, וכמובן סנפור עצמו הבוחר בנטילת חיי חף מפשע בסיום הסרט.

אמנם גם הצד הישראלי בסרט אינו חף מטעויות וממחסור ברגישות יתר, אם ביחס האלים של המאבטחים כלפי סנפור בהגיעו למסור מידע לרזי, ואם בנכונות להקריב את חייו של המודיע על אף היותו חף מפשע. ועדיין הלכידות החברתית הפנימית חזקה פי כמה מזו המוצגת ברחוב הפלסטיני.

נקודת המבט הביקורתית על הצד הפלסטיני מעניינת במיוחד משום שקיים דמיון בין נטייתו של אדלר להבליט את תכונות האופי השליליות לבין דרכם הפרשנית של חלק מחכמינו  לסיפורי יעקב ועשו, כשכל מעשיו של יעקב נתפסים כחיוביים ללא דופי, בעוד מעשיו של עשו אחיו נתפסים כשליליים, עד כדי כך שמעשה כיבוד האב של עשיו נחשב לרמייה (בראשית רבה סג י) ונישוקו ליעקב בפרשת וישלח התפרש כניסיון לרצח (בראשית רבה עח ח).

740px-Matthias_Stomer_(Umkreis)_Das_Linsengericht

"עשו ויעקב" מתיאס סטום (המאה ה-17)

ועדיין למרות הכל אדלר נוטע בנו את האמונה כי קיים סיכוי להשלמה בין האחים. "מכנים אותו סנפור, יעני דרדס" מספר מודיע אחר לרזי, וכאן חש הצופה את הפער התמידי הקיים בנקודות המבט של שני צידי הסכסוך. הנער נתפס בעיני השב"כ הישראלי כ-עשו, הבכור, דמות חזקה בעלת השפעה ומוטיבציה להרע ואילו בעיני הציבור הערבי הוא 'דרדס' ,שם המבטא זלזול, ילדותיות וחוסר יכולת לעשות נזק של ממש, מסוכסך עם עצמו ועם סובביו. גם בצד הערבי בוחרים לראות את רזי כקפטן, כמפקד וחייל במקום כמפעיל רגיש הדואג להבריח את המודיע שלו ממקום סכנה גם במחיר אישי, הנמשך לתרבות הערבית ויוזם קשרים עם בני העם אותם הוא פוגש באקראי. אדלר רומז לצופיו שהסכסוך מנוהל בידי מתבוננים מבחוץ שאינם מכירים כלל זה את זה. לקראת סוף הסרט רזי פוגש ערבי ישראלי בגן החיות התנכ"י, ובשיחתם הם משלימים יחדיו את הפתגם הערבי לפיו (בתרגום חופשי) "עז מעופפת היא עדיין עז", מה שמרמז על חוסר היכולת שלנו כאנשים לשנות את תפיסתנו על הצד השני על אף המציאות בשטח. בכך טוען אדלר בסרטו שאילו רק יכלו הצדדים להיפגש שלא מתוך פחד, וודאי היו נופלים המחסומים. ובמקום הפחד של "פן יבוא והכני אם על בנים" היינו נפגשים באמת – "וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו ויבכו".

פורסם במיזם 929

 http://www.929.org.il/author/580/post/6981

ביקורת ספרים – 'הזקן השתגע' מאת אביבית משמרי.

נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי. בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר התורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות… צאו ותבעו את זכויותיכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שתיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, ועוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי־חצי באוכלוסייה. זכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה.

בנאום פרובוקטיבי זה של ה“זקן“ מתחיל ספר הביכורים המפעים ומעורר המחשבה של משמרי. אותו “זקן“, שעברו הביוגרפי מורכב משילוב ביוגרפיות של ראשי ממשלות ישראל לשעבר ושכינויו מזכיר לקורא את דוד בן גוריון, בוחר להתנצל בפרץ של ספונטניות בפני תושביה החילונים של מדינת ישראל על העוולות הרבות שנעשו על גבם במהלך השנים מאז קום המדינה. נאום ההכאה על חטא של אותה דמות פוליטית ישנה־חדשה יצית בהמשך את החברה הישראלית לכדי מרי אזרחי חילוני אלים שיופנה כלפי קבוצות החרדים והמתנחלים.

הזקן השתגע

עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

עלילת הספר מתרחשת בעתיד הלא רחוק של מדינת ישראל, כשהשלטון מוחזק בידי מפלגות דתיות וחרדיות. המצב הכלכלי במדינה בכי רע, שליש מתושבי המדינה עזבו לחו“ל והאזרחים שנשארו יורדים למקלט מדי שבוע “כי כל רגע עומדת להישמע אזעקה, האזעקה בה“א הידיעה“. בעקבות המציאות הכאוטית ועל אף הגדרתו הציבורית של “הזקן“ כמטורף סנילי, דבריו נופלים כמים קרים על נפש עייפה, או כדבריה של משמרי: “בכולם מגיעה הטינה שתססה במשך שנים לכדי זיקוק ברגע אחד, הרגע שבו הוצנחה תולעת הטירוף של הזקן לתוך המוח הישראלי הנגוע“. כך נוצר מצב כאוטי בלתי ניתן לעצירה שיוצר קשר הדוק בין עולם הפנטזיה העתידי המצויר בסיפור לעולמנו המציאותי ב־2013. כך שלפי משמרי, הטינה שהחלה כביכול להצטבר בתוך הציבוריות החילונית הישראלית של היום מגיעה לכדי פיצוץ בעתיד הלא רחוק.

בתוך כל הכאוס שנוצר אנו מתוודעים לסיפורן של כמה דמויות מההוויה הישראלית העתידית, המזכירה במרומז את חיינו כיום. דמויות שונות אלו נעות במהלך הספר בציר הבלתי אפשרי שבין טורף לקרבן. מהפוליטיקאי היפה שמנסה לרכוב על גל המחאה בעזרת התקשורת ועורך החדשות מטעם שעובד בערוץ הממלכתי דרך עידו ואסף ממובילי המחאה האלימה, ועד לרבנית חיה־לאה שנגררת אל תוך הכאוס בניגוד לרצונה.

בניגוד לכיתוב הלא מדויק על גב הספר – "זהו סיפור על מלחמת הכול בכול שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה" – כוחו של "הזקן שהשתגע" מגיע דווקא מנקיטת עמדה חד צדדית. משמרי בחרה להציג לקוראים את עמדתה על המציאות כיום במדינת ישראל דרך הצגתו של העתיד הדמיוני הדיסטופי לפי ראות עיניה כשמתוך כך היא מנסה לעורר דיון או חשיבה מחדש. "הקול המספר" שלה הוא בהכרח חילוני ולאורך כל העלילה אינו עושה חסד, בלשון המעטה, עם הציבור הדתי והחרדי, המוצג כקבוצה מלוכדת שפרטיה הם חסרי זהות, שם או מחשבה בהירה.

לאורך כל הספר יוצגו הדמויות השייכות לשני מגזרים אלו דרך שיוכן לקבוצת השווים: מההסדרניקים, דרך המתנחלים ונוער הגבעות ועד למשמרות הצניעות ובחורי הישיבה. גם הרבנית חיה־לאה נציגת המגזר, "אשתו מנשים של בן אדמו"ר המהולל", המופיעה כדמות העומדת בפני עצמה, מוצגת בספר באופן נלעג, כסהרורית ובודדה הממלמלת פסוקים שוב ושוב. בנוסף לכך, כשמשמרי זועקת בשמו של הציבור החילוני הזועם, אם באמצעות קולו של "הזקן" שהשתגע ואם בתיאור רחשי הלב הציבוריים, הקורא אינו יכול להישאר בשלוותו: "הידלדלנו בלי לשים לב, נבזזנו ונשדדנו, ועוד מעט קט יקום הטפיל על הפונדקאי להורגו". וגם: "הכו בהם, שרפו את בית התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם". וכן: "…נאצים כבר קראו לנו, בינתיים מי ששם בהסגר זה אתם אותנו ולא ההיפך".

אמנם תוך כדי התפתחות העלילה נשמעת ביקורת גם כלפי החברה החילונית אך ביקורת זו איננה אלימה ומתלהמת אלא ממשיכה את הקו הסיפורי בפירוט חוסר יכולותיהם של החילונים להתאגד או להילחם על היקר להם אל מול אחיהם המאמינים, אלא רק לשבת ולקטר על כך בסלון בליל שבת, כדבריה. בנוסף, אצל הציבור המאמין בולט חסרונה של דמות אידיאולוגית שתפרוט לפרוטות את הסיבות העקרוניות למלחמת "הכול בכול", בניגוד למתרחש בצד השני של המתרס.

מעניין לשים לב שדווקא בתוך הבלגן והשנאה הגואה ברחובות עולות מן הסיפור שלוש דמויות המייצגות סוג של נקיות מוסרית. מאיה, בת קיבוץ שעברה להתגורר במרכז הארץ, וחוותה תהליך של חזרה בתשובה ולאחר מכן חזרה לעולמה החילוני הישן (דתלשלשי"ת כלשון המחברת), מנסה במהלך העלילה לסייע ככל יכולתה לאלו שנפגעו בעקבות המרי האלים. במקביל, זוג הזקנים הספרדים תקווה ויחזקאל מעניקים מחסה בביתם, תוך כדי סיכון אישי, לאחד מראשי המחאה לאחר שהוכה.

הקו המשותף השזור בין שלוש דמויות אלו הוא שמירת היהדות על אש קטנה כדרך חיים אישית ופרטית, אם בתהליך הזהות האמונית שאותו עברה מאיה ואם בזוג הזקנים המסורתי המייצג את אותה יהדות של פעם, של מסורת בית אבא המופיעה ללא כפייה או דרישות ציבוריות. מכאן שלדידה של משמרי היהדות צריכה להישאר ככזו שבלב, יהדות שאינה משפיעה או מעמיסה על המרחב הציבורי וכל תכליתה היא הופעתו של המצפון או של אותו חלק א־לוה ממעל ברגע הדרוש.

מלבד המסקנות שעולות בנוגע לדרכה של החברה החילונית במהלך העלילה, מופיעים שני קטעים שמהווים מבחינתי את תורף הספר, שתי תמונות תשליל של קריאת כיוון לתהליך פנימי עמוק בחברה הישראלית. הקטע הראשון עוסק בביקורת קשה שמטיחה משמרי באחיה החילונים הפוסחים על שתי הסעיפים, חילונים מבפנים ומסורתיים למראית עין כדבריה. מתוך רצון לשמר את הקשר להיסטוריה של עם ישראל ואולי לזיכרונות הילדות המתוקים בוחרים החילונים לשמר ולהנציח במדינה אופי ושליטה דתית הזרים להם ובכך, על פי משמרי, מוותרים על זהותם האמיתית העכשווית. לעומת זאת בהמשך כותבת משמרי דיאלוג מרגש שעוסק במעמדו של האדם מול אלוהיו או מול אמונתו שספק אם קיימת, על כוחו של עולם בלא אמונה באלוהים, ועל הצורך שלנו כעם יהודי לברוח מאלוהים ומהשגחתו: "הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן".

משמרי, בעלת הבלוג המרתק "כותבת/מוחקת", מכירה היטב את מלאכת הכתיבה, הן בתרגום והן בכתיבה ובעריכה עיתונאית, ויודעת להשתמש היטב בשפה העברית ובמילה הכתובה. במעשה אמן היא יוצרת עלילה קצבית ופנטסטית המשלבת בתוכה ביקורת חברתית עם הומור וזעם הרודפים את הקורא ללא מנוחה ומכים בו שוב ושוב באגרוף בבטן הרכה. על אף הזעם הרב שעולה מן הדפים נראה שמשמרי, במעין אהבה מסותרת, כתבה את ספרה מתוך רצון לעורר שיח של שינוי בחברה הישראלית. על אף שמוצגים בספר סטריאוטיפים ודעות קדומות על עולם המתנחלים והחרדים שיש בהם כדי להכעיס, נדרשות הקבוצות הללו לשים אל לב כיצד הן מצטיירות בעל כורחן בחברה החילונית הישראלית ואולי אף להסיק מכך את המסקנות הנדרשות לצורך חשבון נפש ותיקון דרך.

*פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון'.