תגית: הזקן

ביקורת ספרים – 'הזקן השתגע' מאת אביבית משמרי.

נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי. בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר התורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות… צאו ותבעו את זכויותיכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שתיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, ועוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי־חצי באוכלוסייה. זכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה.

בנאום פרובוקטיבי זה של ה“זקן“ מתחיל ספר הביכורים המפעים ומעורר המחשבה של משמרי. אותו “זקן“, שעברו הביוגרפי מורכב משילוב ביוגרפיות של ראשי ממשלות ישראל לשעבר ושכינויו מזכיר לקורא את דוד בן גוריון, בוחר להתנצל בפרץ של ספונטניות בפני תושביה החילונים של מדינת ישראל על העוולות הרבות שנעשו על גבם במהלך השנים מאז קום המדינה. נאום ההכאה על חטא של אותה דמות פוליטית ישנה־חדשה יצית בהמשך את החברה הישראלית לכדי מרי אזרחי חילוני אלים שיופנה כלפי קבוצות החרדים והמתנחלים.

הזקן השתגע

עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

עלילת הספר מתרחשת בעתיד הלא רחוק של מדינת ישראל, כשהשלטון מוחזק בידי מפלגות דתיות וחרדיות. המצב הכלכלי במדינה בכי רע, שליש מתושבי המדינה עזבו לחו“ל והאזרחים שנשארו יורדים למקלט מדי שבוע “כי כל רגע עומדת להישמע אזעקה, האזעקה בה“א הידיעה“. בעקבות המציאות הכאוטית ועל אף הגדרתו הציבורית של “הזקן“ כמטורף סנילי, דבריו נופלים כמים קרים על נפש עייפה, או כדבריה של משמרי: “בכולם מגיעה הטינה שתססה במשך שנים לכדי זיקוק ברגע אחד, הרגע שבו הוצנחה תולעת הטירוף של הזקן לתוך המוח הישראלי הנגוע“. כך נוצר מצב כאוטי בלתי ניתן לעצירה שיוצר קשר הדוק בין עולם הפנטזיה העתידי המצויר בסיפור לעולמנו המציאותי ב־2013. כך שלפי משמרי, הטינה שהחלה כביכול להצטבר בתוך הציבוריות החילונית הישראלית של היום מגיעה לכדי פיצוץ בעתיד הלא רחוק.

בתוך כל הכאוס שנוצר אנו מתוודעים לסיפורן של כמה דמויות מההוויה הישראלית העתידית, המזכירה במרומז את חיינו כיום. דמויות שונות אלו נעות במהלך הספר בציר הבלתי אפשרי שבין טורף לקרבן. מהפוליטיקאי היפה שמנסה לרכוב על גל המחאה בעזרת התקשורת ועורך החדשות מטעם שעובד בערוץ הממלכתי דרך עידו ואסף ממובילי המחאה האלימה, ועד לרבנית חיה־לאה שנגררת אל תוך הכאוס בניגוד לרצונה.

בניגוד לכיתוב הלא מדויק על גב הספר – "זהו סיפור על מלחמת הכול בכול שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה" – כוחו של "הזקן שהשתגע" מגיע דווקא מנקיטת עמדה חד צדדית. משמרי בחרה להציג לקוראים את עמדתה על המציאות כיום במדינת ישראל דרך הצגתו של העתיד הדמיוני הדיסטופי לפי ראות עיניה כשמתוך כך היא מנסה לעורר דיון או חשיבה מחדש. "הקול המספר" שלה הוא בהכרח חילוני ולאורך כל העלילה אינו עושה חסד, בלשון המעטה, עם הציבור הדתי והחרדי, המוצג כקבוצה מלוכדת שפרטיה הם חסרי זהות, שם או מחשבה בהירה.

לאורך כל הספר יוצגו הדמויות השייכות לשני מגזרים אלו דרך שיוכן לקבוצת השווים: מההסדרניקים, דרך המתנחלים ונוער הגבעות ועד למשמרות הצניעות ובחורי הישיבה. גם הרבנית חיה־לאה נציגת המגזר, "אשתו מנשים של בן אדמו"ר המהולל", המופיעה כדמות העומדת בפני עצמה, מוצגת בספר באופן נלעג, כסהרורית ובודדה הממלמלת פסוקים שוב ושוב. בנוסף לכך, כשמשמרי זועקת בשמו של הציבור החילוני הזועם, אם באמצעות קולו של "הזקן" שהשתגע ואם בתיאור רחשי הלב הציבוריים, הקורא אינו יכול להישאר בשלוותו: "הידלדלנו בלי לשים לב, נבזזנו ונשדדנו, ועוד מעט קט יקום הטפיל על הפונדקאי להורגו". וגם: "הכו בהם, שרפו את בית התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם". וכן: "…נאצים כבר קראו לנו, בינתיים מי ששם בהסגר זה אתם אותנו ולא ההיפך".

אמנם תוך כדי התפתחות העלילה נשמעת ביקורת גם כלפי החברה החילונית אך ביקורת זו איננה אלימה ומתלהמת אלא ממשיכה את הקו הסיפורי בפירוט חוסר יכולותיהם של החילונים להתאגד או להילחם על היקר להם אל מול אחיהם המאמינים, אלא רק לשבת ולקטר על כך בסלון בליל שבת, כדבריה. בנוסף, אצל הציבור המאמין בולט חסרונה של דמות אידיאולוגית שתפרוט לפרוטות את הסיבות העקרוניות למלחמת "הכול בכול", בניגוד למתרחש בצד השני של המתרס.

מעניין לשים לב שדווקא בתוך הבלגן והשנאה הגואה ברחובות עולות מן הסיפור שלוש דמויות המייצגות סוג של נקיות מוסרית. מאיה, בת קיבוץ שעברה להתגורר במרכז הארץ, וחוותה תהליך של חזרה בתשובה ולאחר מכן חזרה לעולמה החילוני הישן (דתלשלשי"ת כלשון המחברת), מנסה במהלך העלילה לסייע ככל יכולתה לאלו שנפגעו בעקבות המרי האלים. במקביל, זוג הזקנים הספרדים תקווה ויחזקאל מעניקים מחסה בביתם, תוך כדי סיכון אישי, לאחד מראשי המחאה לאחר שהוכה.

הקו המשותף השזור בין שלוש דמויות אלו הוא שמירת היהדות על אש קטנה כדרך חיים אישית ופרטית, אם בתהליך הזהות האמונית שאותו עברה מאיה ואם בזוג הזקנים המסורתי המייצג את אותה יהדות של פעם, של מסורת בית אבא המופיעה ללא כפייה או דרישות ציבוריות. מכאן שלדידה של משמרי היהדות צריכה להישאר ככזו שבלב, יהדות שאינה משפיעה או מעמיסה על המרחב הציבורי וכל תכליתה היא הופעתו של המצפון או של אותו חלק א־לוה ממעל ברגע הדרוש.

מלבד המסקנות שעולות בנוגע לדרכה של החברה החילונית במהלך העלילה, מופיעים שני קטעים שמהווים מבחינתי את תורף הספר, שתי תמונות תשליל של קריאת כיוון לתהליך פנימי עמוק בחברה הישראלית. הקטע הראשון עוסק בביקורת קשה שמטיחה משמרי באחיה החילונים הפוסחים על שתי הסעיפים, חילונים מבפנים ומסורתיים למראית עין כדבריה. מתוך רצון לשמר את הקשר להיסטוריה של עם ישראל ואולי לזיכרונות הילדות המתוקים בוחרים החילונים לשמר ולהנציח במדינה אופי ושליטה דתית הזרים להם ובכך, על פי משמרי, מוותרים על זהותם האמיתית העכשווית. לעומת זאת בהמשך כותבת משמרי דיאלוג מרגש שעוסק במעמדו של האדם מול אלוהיו או מול אמונתו שספק אם קיימת, על כוחו של עולם בלא אמונה באלוהים, ועל הצורך שלנו כעם יהודי לברוח מאלוהים ומהשגחתו: "הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן".

משמרי, בעלת הבלוג המרתק "כותבת/מוחקת", מכירה היטב את מלאכת הכתיבה, הן בתרגום והן בכתיבה ובעריכה עיתונאית, ויודעת להשתמש היטב בשפה העברית ובמילה הכתובה. במעשה אמן היא יוצרת עלילה קצבית ופנטסטית המשלבת בתוכה ביקורת חברתית עם הומור וזעם הרודפים את הקורא ללא מנוחה ומכים בו שוב ושוב באגרוף בבטן הרכה. על אף הזעם הרב שעולה מן הדפים נראה שמשמרי, במעין אהבה מסותרת, כתבה את ספרה מתוך רצון לעורר שיח של שינוי בחברה הישראלית. על אף שמוצגים בספר סטריאוטיפים ודעות קדומות על עולם המתנחלים והחרדים שיש בהם כדי להכעיס, נדרשות הקבוצות הללו לשים אל לב כיצד הן מצטיירות בעל כורחן בחברה החילונית הישראלית ואולי אף להסיק מכך את המסקנות הנדרשות לצורך חשבון נפש ותיקון דרך.

*פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון'.

מודעות פרסומת