תגית: ביקורות ספרים

ביקורת ספרים – 'טירת הזכוכית' מאת ג'אנט וולס

ג'אנט וולס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי 'טירת הזכוכית', מתלבטת עם אמה בתחילת ספרה כיצד תוכל לספר לחבריה עליה ועל משפחתה. הפתרון של אמה הוא ברור: "פשוט מאד, אמרה אמא, ספרי את האמת".

על אף הפשטות, במקרה של וולס התשובה הזו אינה כה ברורה מאליה, בהתחשב בסיפור חייה המופלא והמטלטל.

וולס גדלה כבת במשפחה אמריקאית טיפוסית לכאורה בת שש נפשות המורכבת מזוג הורים, בן ושלוש בנות. וכאן מסתיימת הנורמאליות. הוריה של וולס היו אנשים משכילים ואינטליגנטים שהשיגו את השכלתם באמצעים אוטו דידקטיים וקריאת ספרים אינטנסיבית וכך גם חינכו את ילדיהם. כל חייהם יצאו ההורים נגד הממסדיות והקונפורמיזם, נדדו ממקום מגורים אחד למשנהו וברחו מרשויות החוק. הם ביכרו חיי טלטלה, עליבות ופזרנות על פני חשיבה קדימה וייצוב חיי שגרה, כשגולת הכותרת הייתה הזנחה מכוונת של ילדיהם בחיי היום יום, חלקם לפני הגיעם לגיל 6, על מנת שירכשו כישורי חיים שיקנו להם עצמאות.

כך גדלו ילדי המשפחה, כל דבר שנאחזו בו בחייהם נלקח מהם באופן שרירותי על ידי החלטות הוריהם וכל רווח כספי שהשיגו הועבר לכיס ההורים. בתוך חיים מורכבים אלו לימדו הילדים את עצמם והפכו אמנם לבעלי אינטליגנציה גבוהה בעלי ניסיון וכישורי חיים, אך בד בבד נשארו מצולקים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ללא יכולת אמיתית לסמוך על הוריהם בפרט ועל סביבתם הקרובה בכלל.

דוגמא מאלפת לאופן גידול הילדים בספר עולה מתיאורה של וולס בנוגע לשיעורי השחייה שניתנו לה על ידי אביה, והיא מהווה מעין משל לאופי החינוך שבו דגלו הוריה:

"כשהתאוששתי שוב לקח אותי אבא בזרועותיו וגרר אותי אל מרכז הבריכה החמה. או שתשחי או שתשקעי במים קרא בקול… בעטתי ופרפרתי כד לעלות על פני המים, תוך שאני מנסה לשאוף אויר ושלחתי את הידיים אל אבא. אבל הוא נסוג לאחור, ולא הרגשתי את הידיים שלו סביבי עד ששקעתי.. "

33

הספרות הפסיכולוגית דנה רבות בחשיבות הצבת גבולות לילדים מתוך הנחה שעולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. בעולם שכזה יחושו הילדים בלבול ופחד, ויהיו חסרי ודאות בנוגע למצופה מהם. כל ילד מטבעו הוא סקרן. בעוד האדם המבוגר ינתב את סקרנותו לנתיב הבטוח ויישמר שלא להיכנס למקומות סכנה, לילד המסתקרן  אין די כלים כדי לשקול את מהלכיו. בהעדר סמכות הורית או משען בטוח עליו יכול הילד להישען, נשאר הילד אבוד בעולם.

לאור כל זאת, מפתיע לגלות שעל אף עברה מצליחה וולס להתגבר וליצור לעצמה חיים עצמאיים שכללו הקמת משפחה ומציאת עבודה מסודרת וקבועה, ובכך הרחיקה את עצמה מכל סממן שדבק באורח חייהם של הוריה.

שמו של הספר טירת הזכוכית רומז לחלומו של אביה של וולס – חלום שהיה מרכזי מאוד בחיי המשפחה – להקים בית מזכוכית בעל מבנה ארכיטקטוני משכולל שיענה על כל צרכיהם ויעניק להם קביעות ומנוחה. באופן אירוני, חלומו של האב התגשם על דרך השלילה בבית שלו זכו הילדים בפועל: בית החשוף כלפי חוץ על כל מגרעותיו, בית שבו מערכת היחסים הפנים-משפחתית מתנהלת ברשות הרבים, בית שאינו מעניק הגנה ומחסה, בית שכל אבן קלה יכולה להורסו ולהותיר ממנו רק שברים פוצעים.

כוחו של הספר הוא בעלילתו יוצאת הדופן, המגוללת אל מול עיני הקורא המשתאה את סיפור חייה של וולס, הנדמה לעיתים כסיפור על גבול הדמיון. אך יחד עם זאת, סגנון הכתיבה של הספר הוא שטחי למדי. אמנם, הסיפור מסופר על פי סדר כרונולוגי אך אינו מתגבש די הצורך לכדי רצף סיפורי. כל פרק חוזר שוב ושוב על תבנית זהה של תקווה ואכזבה; הילדים שאזרו כוח על מנת לקנות שגרה ושלווה בחייהם המטולטלים, מביטים לבסוף בעיניים כלות בניפוץ משאלות לבם על ידי הוריהם חסרי האחריות והרגישות. בנוסף, רצף הטרגדיות שפוקדות את ילדי המשפחה מעמיס יתר על המידה על הקורא ומציף אותו רגשית.

בכריכת הספר נכתב: "סיפורה מעורר ההשראה של וולס שסחף מיליוני קוראים בעולם כולו זכה להצלחה רבה לא רק בשל האומץ והאינטליגנציה שבו היא מספרת אותו אלא לא פחות בשל האופן החומל שבו היא מתארת את הוריה והשאלות שהיא מעוררת על הגדרות טוב ורע בהורות ומשפחה". אך מתוך קריאת הסיפור ניכר שוולס לא באמת מציגה שאלה בנוגע לחייה, אלא פורשת מראה מזעזעת באשר להתנהלות הוריה. על אף השכלתם הרחבה ונטילת האחריות על חייהם, המחברת ואחיה אינם מוצגים בפני הקורא כאנשים שלמים ובריאים נפשית אלא כפליטי משפחה שבורה, המנסים ככל יכולתם להחזיק מעמד בעולם כאוטי גם לאחר שעזבו את הוריהם.

ובכל זאת, ניתן להפיק מן הספר קריאה להורים לעודד את הילדים לאחריות תוך מתן חיבוק מגן וגבולות ברורים בהם יוכל הילד להרגיש אהוב ובטוח. ובעת שילמד אחריות מהי יוכל לחוות דמיון, חלום ותעוזה כיסודות דומיננטיים בחייו.

 

 *פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

ביקורת ספרים – 'לא מפסיקים אהבה באמצע' מאת הרב ליאור אנגלמן

אייל הוא ר"מ צעיר ומצליח בישיבת הסדר המיועד לשמש כמחליפו של ראש הישיבה, אך בעת שהוא אהוב על רבו ונערץ על תלמידיו הוא מסתיר בתוכו מציאות אחרת, מטלטלת. אב לילדה פגועה שנישואיו עלו על שרטון ושנפשו מסוכסכת ממאבק רב שנים בהתמכרותו: מציצנות לחייהם של אחרים. החל בגניבה של פתקים בכותל דרך חיטוט ביומנים אישיים ועד לחיפוש במגירות סגורות, בולמוס ההצצה של אייל אינו יודע שובע, כשהכאתו על חטא והתייסרותו שלובות בנפילותיו שוב ושוב. הוא חש שאיש מהאנשים הקרובים לו, ובמיוחד אשתו, לא יוכל להכיל את משא הוידוי הכבד, וכמוצא אחרון פונה לרחל, קשישה ערירית שאותה מצא באחד משיטוטיו במרחבים לא לו. בשיחותיו עימה הוא מגלה את יכולות ההקשבה וההכלה בהן ניחנה, ובעזרתה ובעזרת בני משפחתו הקרובה מנסה אייל לתקן את עולמו בהווה ואת ילדותו שעברה בצל אב מנוכר המסתיר סוד איום מעברו.

זהו רומן הביכורים של הרב ליאור אנגלמן המשמש כרב הגרעין התורני של גבעת זאב בירושלים ור"מ בישיבת "עטרת כהנים". אנגלמן ידוע זה מכבר בכישרונו הספרותי והרטורי, אם בדברי התורה אותם הוא מעביר לקהל הרחב ואם דרך סיפורים קצרים ומרגשים שפרסם באתרים שונים ובקובץ הסיפורים "שקופים" שיצא לאור לפני כחמש שנים. סיפוריו מלאי אנושיות, רובם מתמקדים בחלש והמודחק בחברה ומשלבים קודש וחול. גם ברומן זה ממשיך אנגלמן באותו קו ומצליח לפרוט על נימים דקים של מציאות מורכבת. הספר נקרא בנשימה אחת ומעביר את הקורא בין חיוך לדמע עד לסופו.

תמונה

במהלך קריאת הספר ניכר שהמחבר מחביא בין השיטין ביקורת על העולם הדתי-ישיבתי שמתוכו הוא מגיע. עולם הטמון בין ספרי ראשונים ואחרונים, אמונה ומעשה, אך רחוק מללמד על חיבור של האדם עם נפשו וסביבתו. פער שכזה בין העולם הנקי המופגן כלפי חוץ לבין הצד הפנימי ה"מלוכלך", הכולל בתוכו יצרים ותאוות, בא לידי ביטוי במספר מקומות ברומן. ראש הישיבה מזמין את אייל ללשכתו על מנת לדון "באשר לקשייו של תלמיד שכבר נפל משלב גבוה במיוחד ובשל צלקות הנפילה הוא חושש לעלות שוב בשלבי הסולם", אך אינו מבחין בקשייו הפנימיים של הר"מ העומד למולו בעת שהוא מציע לו, לאחר מכן, את ראשות הישיבה, תפקיד שמהותו תמיכה רגשית ורוחנית בתלמידים. אייל יודע שאם יחשוף את חולשותיו בפני רבו, ההצעה תרד מיד מן הפרק, משום שאדם "מורכב" אינו ראוי לשמש בקודש. גם אשתו מעדיפה לדחוק לצד את כישלונותיו הידועים לה, ולהכתירו בתואר "צדיק שלי" במקום לאפשר לו להיחשף בפניה ולגלות את צדדיו האחרים. אפילו אייל עצמו מפקפק בהיותו ראוי לשמש כרב משום שאינו "טהור", על אף אהבתו לתורה וללימודה, ולמרות שהוא קוצר הצלחות רוחניות רבות בקרב תלמידיו.

לא רק הפער בין החוץ לפנים עולה במהלך הקריאה ברומן אלא גם חוסר היכולת של האדם לבוא לידי תיקון אמיתי רק בזכות אמונתו ותורתו. הרב דנינו שהיווה לאייל הצעיר מושא להערצה על צדיקותו, מתגלה בסופו של דבר כאדם שהגיע אל הדת בעקבות משבר שעבר, וגם לאחר ששינה את שמו ואת אורח חייו לא הצליח להשלים עם מעשיו ולמתק את חטאי העבר. דביר, התלמיד המתמיד ביותר בישיבה בשעות היום, מתמיד באותה דבקות בגלישה באתרים מפוקפקים בשעות הלילה. ואילו אייל עצמו זוכה לתפילת תשובה מרגשת בעוצמתה בכותל, אך מיד לאחריה לוקח פתקים נוספים לקריאה.

בנוסף, ריח קל של ביקורת נודף מדפי הספר באשר לתמימותם של אנשים הכותבים פתק בקשה וטומנים אותו בין אבני הכותל, במקום דיבור ישיר ואינטימי עם בורא עולם, דיבור שבכוחו להגיע אל יעדו. הפתקים, לעומת זאת, מגיעים למחבוא של אייל בגינה הציבורית… גם תלמידיו של אייל סבורים שבידו התשובות לכל קושיותיהם: "אלה ואלה מניחים ספקותיהם לפני הרב אייל תמיר, מצפים שבאבחת לשון אחת יבאר, ירגיע ויכריע למענם את כל הספקות", במקום לעבור תהליך בירור אמיתי ופנימי.

דמויות רבות בספר עוטות על פניהן מסיכות ומקפידות להשאירן שם במאמץ רב לבל יתגלו פניהן האמיתיות כלפי חוץ. שלא במקרה דאג המחבר לכך שמסכות אלו עתידות ליפול דווקא בעיצומו של חג הפורים, כפי שדורש אייל בעצמו מול תלמידיו בישיבה:

"הוא לימד באריכות את דברי הרב קוק בדבר הידיעות וההכרות שלעיתים מסתירות מאיתנו את האמת הגדולה החבויה בקרבנו, אמת שרק בפורים יכולה להתגלות… היום הזה מגלה לנו שיש דברים עמוקים מידיעתו של האדם, שלפעמים ההכרה והדעת מסנוורות ומעלימות את האמת העמוקה. אנחנו מתחפשים בפורים, הוא פירש, כדי לסלק מאיתנו את התחפושת שמלווה אותנו כל השנה… בפורים אנו מתוודעים לסודות הטהורים שלנו. זה יום נדיר שמביא בכנפיו הזדמנות, חשוב שלא נפספס אותה".

דרך עיון ברומן מתגלה שבדומה לפורים ולמגילת אסתר הנקראת בו, רוב הגברים בסיפור הם אנשים שבורים, שאינם מסוגלים להיחלץ בעצמם ממצבם הנוכחי. דווקא הנשים הפועלות בעלילה ברקע כדמויות משנה מצליחות להביא אותם אל הגאולה. ממכלוף בעל המכולת שלבנה אשתו משגיחה עליו ושומרת את צעדיו, דרך אביו של אייל שאינו מסוגל לתפקד ונתמך ומוחלף על ידי אשתו בניהול המשפחה וגידול הילדים ועד לאייל עצמו שרק בליווי רחל הקשישה, אשתו ואפילו בתו הפגועה הוא מצליח להגיע לידי תיקון וצמיחה מתוך חטאיו הרבים. רק הרב דנינו, שלא זכה להתחתן, נשאר בשברונו, כפי שמסביר אביו של אייל בסוף הרומן "החליף בגדים, החליף שם, החליף חברים, אבל תראה, מבפנים הוא שבור, אפילו משפחה לא הצליח להקים, הוא מטפל בנזקקים, יש לו חתולים ליד בית הכנסת, ילדי בר מצווה מתחלפים, אבל קשר של ממש הוא לא בנה".

ספרו האחרון והנפלא של אנגלמן מבהיר כי המרדף של היחיד אחר תיקון לא יגיע לסיומו רק באמצעות תפילה או חזרה בתשובה בדרך הידועה והקלאסית אלא רק על ידי תהליך פנימי ועמוק שבכוחו לרפא מכאבה את נפשו של אדם מיוסר. לחברה מצידה, יש חובה מוסרית להכיל בתוכה ולקדם מנהיגות מורכבת ורבת פנים, כזו שלא תשים את התשובות בפיהם של השואלים, אלא תסלול להם את הדרך לבירור מעמיק ואמיתי.

*פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון

ביקורת ספרים – 'הזקן השתגע' מאת אביבית משמרי.

נער הייתי וגם זקנתי, והרבה טעויות עשיתי. בסבסטיה עוד רקדנו איתם על הגבעות עם ספר התורה ביד, בהרחבות ירושלים אישרנו להם עוד ועוד שטח, ישיבות אישרנו להם בלי מיסים, גם בצה"ל ויתרנו להם בצעירותי, חוקים ועוד חוקים הגמשנו בשבילם, ועכשיו הם קמים עלינו לכלותנו. ואני אומר לכם: עשיתי טעות… צאו ותבעו את זכויותיכם על החיים כאן. מלחמה זו תהיה, והפעם לא נוכל להפסיק עד שתיגמר. הם כמעט רבים מאיתנו, ועוד מעט יהיה מאוחר מדי, זה הרגע האחרון שבו אנחנו בדיוק חצי־חצי באוכלוסייה. זכרו את זה, הם לא רבים מאיתנו, הם פשוט היו משוכנעים עד עכשיו בצדקתם הרבה יותר מאיתנו, וברגע שתחליטו שהמצב חייב להשתנות – הוא ישתנה.

בנאום פרובוקטיבי זה של ה“זקן“ מתחיל ספר הביכורים המפעים ומעורר המחשבה של משמרי. אותו “זקן“, שעברו הביוגרפי מורכב משילוב ביוגרפיות של ראשי ממשלות ישראל לשעבר ושכינויו מזכיר לקורא את דוד בן גוריון, בוחר להתנצל בפרץ של ספונטניות בפני תושביה החילונים של מדינת ישראל על העוולות הרבות שנעשו על גבם במהלך השנים מאז קום המדינה. נאום ההכאה על חטא של אותה דמות פוליטית ישנה־חדשה יצית בהמשך את החברה הישראלית לכדי מרי אזרחי חילוני אלים שיופנה כלפי קבוצות החרדים והמתנחלים.

הזקן השתגע

עיצוב: תמיר להב-רדלמסר

עלילת הספר מתרחשת בעתיד הלא רחוק של מדינת ישראל, כשהשלטון מוחזק בידי מפלגות דתיות וחרדיות. המצב הכלכלי במדינה בכי רע, שליש מתושבי המדינה עזבו לחו“ל והאזרחים שנשארו יורדים למקלט מדי שבוע “כי כל רגע עומדת להישמע אזעקה, האזעקה בה“א הידיעה“. בעקבות המציאות הכאוטית ועל אף הגדרתו הציבורית של “הזקן“ כמטורף סנילי, דבריו נופלים כמים קרים על נפש עייפה, או כדבריה של משמרי: “בכולם מגיעה הטינה שתססה במשך שנים לכדי זיקוק ברגע אחד, הרגע שבו הוצנחה תולעת הטירוף של הזקן לתוך המוח הישראלי הנגוע“. כך נוצר מצב כאוטי בלתי ניתן לעצירה שיוצר קשר הדוק בין עולם הפנטזיה העתידי המצויר בסיפור לעולמנו המציאותי ב־2013. כך שלפי משמרי, הטינה שהחלה כביכול להצטבר בתוך הציבוריות החילונית הישראלית של היום מגיעה לכדי פיצוץ בעתיד הלא רחוק.

בתוך כל הכאוס שנוצר אנו מתוודעים לסיפורן של כמה דמויות מההוויה הישראלית העתידית, המזכירה במרומז את חיינו כיום. דמויות שונות אלו נעות במהלך הספר בציר הבלתי אפשרי שבין טורף לקרבן. מהפוליטיקאי היפה שמנסה לרכוב על גל המחאה בעזרת התקשורת ועורך החדשות מטעם שעובד בערוץ הממלכתי דרך עידו ואסף ממובילי המחאה האלימה, ועד לרבנית חיה־לאה שנגררת אל תוך הכאוס בניגוד לרצונה.

בניגוד לכיתוב הלא מדויק על גב הספר – "זהו סיפור על מלחמת הכול בכול שאיש אינו יוצא ממנו נקי. הקול המספר אינו בהכרח חילוני או דתי ואינו מתיימר לנקוט עמדה" – כוחו של "הזקן שהשתגע" מגיע דווקא מנקיטת עמדה חד צדדית. משמרי בחרה להציג לקוראים את עמדתה על המציאות כיום במדינת ישראל דרך הצגתו של העתיד הדמיוני הדיסטופי לפי ראות עיניה כשמתוך כך היא מנסה לעורר דיון או חשיבה מחדש. "הקול המספר" שלה הוא בהכרח חילוני ולאורך כל העלילה אינו עושה חסד, בלשון המעטה, עם הציבור הדתי והחרדי, המוצג כקבוצה מלוכדת שפרטיה הם חסרי זהות, שם או מחשבה בהירה.

לאורך כל הספר יוצגו הדמויות השייכות לשני מגזרים אלו דרך שיוכן לקבוצת השווים: מההסדרניקים, דרך המתנחלים ונוער הגבעות ועד למשמרות הצניעות ובחורי הישיבה. גם הרבנית חיה־לאה נציגת המגזר, "אשתו מנשים של בן אדמו"ר המהולל", המופיעה כדמות העומדת בפני עצמה, מוצגת בספר באופן נלעג, כסהרורית ובודדה הממלמלת פסוקים שוב ושוב. בנוסף לכך, כשמשמרי זועקת בשמו של הציבור החילוני הזועם, אם באמצעות קולו של "הזקן" שהשתגע ואם בתיאור רחשי הלב הציבוריים, הקורא אינו יכול להישאר בשלוותו: "הידלדלנו בלי לשים לב, נבזזנו ונשדדנו, ועוד מעט קט יקום הטפיל על הפונדקאי להורגו". וגם: "הכו בהם, שרפו את בית התפילה שהקימו בשכונות שלכם, עקרו את הישיבות שאליהן הם משכימים בוקר בוקר לחיות על חשבונכם, סלקו את המקוואות שבהם הם משתבחים, מתיימרים להיות טהורים מכם". וכן: "…נאצים כבר קראו לנו, בינתיים מי ששם בהסגר זה אתם אותנו ולא ההיפך".

אמנם תוך כדי התפתחות העלילה נשמעת ביקורת גם כלפי החברה החילונית אך ביקורת זו איננה אלימה ומתלהמת אלא ממשיכה את הקו הסיפורי בפירוט חוסר יכולותיהם של החילונים להתאגד או להילחם על היקר להם אל מול אחיהם המאמינים, אלא רק לשבת ולקטר על כך בסלון בליל שבת, כדבריה. בנוסף, אצל הציבור המאמין בולט חסרונה של דמות אידיאולוגית שתפרוט לפרוטות את הסיבות העקרוניות למלחמת "הכול בכול", בניגוד למתרחש בצד השני של המתרס.

מעניין לשים לב שדווקא בתוך הבלגן והשנאה הגואה ברחובות עולות מן הסיפור שלוש דמויות המייצגות סוג של נקיות מוסרית. מאיה, בת קיבוץ שעברה להתגורר במרכז הארץ, וחוותה תהליך של חזרה בתשובה ולאחר מכן חזרה לעולמה החילוני הישן (דתלשלשי"ת כלשון המחברת), מנסה במהלך העלילה לסייע ככל יכולתה לאלו שנפגעו בעקבות המרי האלים. במקביל, זוג הזקנים הספרדים תקווה ויחזקאל מעניקים מחסה בביתם, תוך כדי סיכון אישי, לאחד מראשי המחאה לאחר שהוכה.

הקו המשותף השזור בין שלוש דמויות אלו הוא שמירת היהדות על אש קטנה כדרך חיים אישית ופרטית, אם בתהליך הזהות האמונית שאותו עברה מאיה ואם בזוג הזקנים המסורתי המייצג את אותה יהדות של פעם, של מסורת בית אבא המופיעה ללא כפייה או דרישות ציבוריות. מכאן שלדידה של משמרי היהדות צריכה להישאר ככזו שבלב, יהדות שאינה משפיעה או מעמיסה על המרחב הציבורי וכל תכליתה היא הופעתו של המצפון או של אותו חלק א־לוה ממעל ברגע הדרוש.

מלבד המסקנות שעולות בנוגע לדרכה של החברה החילונית במהלך העלילה, מופיעים שני קטעים שמהווים מבחינתי את תורף הספר, שתי תמונות תשליל של קריאת כיוון לתהליך פנימי עמוק בחברה הישראלית. הקטע הראשון עוסק בביקורת קשה שמטיחה משמרי באחיה החילונים הפוסחים על שתי הסעיפים, חילונים מבפנים ומסורתיים למראית עין כדבריה. מתוך רצון לשמר את הקשר להיסטוריה של עם ישראל ואולי לזיכרונות הילדות המתוקים בוחרים החילונים לשמר ולהנציח במדינה אופי ושליטה דתית הזרים להם ובכך, על פי משמרי, מוותרים על זהותם האמיתית העכשווית. לעומת זאת בהמשך כותבת משמרי דיאלוג מרגש שעוסק במעמדו של האדם מול אלוהיו או מול אמונתו שספק אם קיימת, על כוחו של עולם בלא אמונה באלוהים, ועל הצורך שלנו כעם יהודי לברוח מאלוהים ומהשגחתו: "הלוואי היה משחרר קצת את עולמו מהנוכחות המעיקה, איזה מין דוד יהודי מציצן כעסן".

משמרי, בעלת הבלוג המרתק "כותבת/מוחקת", מכירה היטב את מלאכת הכתיבה, הן בתרגום והן בכתיבה ובעריכה עיתונאית, ויודעת להשתמש היטב בשפה העברית ובמילה הכתובה. במעשה אמן היא יוצרת עלילה קצבית ופנטסטית המשלבת בתוכה ביקורת חברתית עם הומור וזעם הרודפים את הקורא ללא מנוחה ומכים בו שוב ושוב באגרוף בבטן הרכה. על אף הזעם הרב שעולה מן הדפים נראה שמשמרי, במעין אהבה מסותרת, כתבה את ספרה מתוך רצון לעורר שיח של שינוי בחברה הישראלית. על אף שמוצגים בספר סטריאוטיפים ודעות קדומות על עולם המתנחלים והחרדים שיש בהם כדי להכעיס, נדרשות הקבוצות הללו לשים אל לב כיצד הן מצטיירות בעל כורחן בחברה החילונית הישראלית ואולי אף להסיק מכך את המסקנות הנדרשות לצורך חשבון נפש ותיקון דרך.

*פורסם במוסף 'שבת' של עיתון 'מקור ראשון'.

ביקורת ספרים – 'הגבעה' מאת אסף גברון

השבוע סיימתי לקרוא את 'הגבעה' – רומן חדש ומרשים מאת אסף גברון. במרכז הרומן ניצבת גבעת 'מעלה חרמש ג' הנמצאת אי שם בגבעות יהודה ושומרון. כשתולדותיה של היאחזות זו, מרגע עלייתה על הקרקע ועד למועד פינויה הממשמש ובא, מהווים את הבסיס לעלילה המתרחשת. בגבעה חיים בקראוונים קומץ מתנחלים וביניהם מספר דמויות מרכזיות. עתניאל עסיס, איש גבעות וותיק שהיה ממקימי הגבעה, איש המשלב בדרכו אידיאולוגיה יוקדת ופרגמטיזם מוצק, ושני האחים גבי ורוני קופר, שגדלו בעולם הקיבוצי החילוני והתגלגלו בדרך לא דרך, אל אותה גבעה שכוחת אל.

להבנתי, מנסה גברון להאיר בספרו מספר נקודות ולהעביר ביקורת סמויה או גלויה, אם כלפי מפעל ההתנחלויות בכלל והציבור הדתי-מתנחלי בפרט, אם כלפי המפעל הקיבוצי הנמצא כיום על סף פירוק ואם כלפי השמאל הפוליטי שאיבד את דרכו. חשוב לציין שגברון, שהתגורר לצורך כתיבת הסיפור בהתנחלות תקוע ד' הצליח באופן מרשים לדייק בתיאור הדמויות ובאבחון הניואנסים של המגזר הדתל"י . הדיוק רב כל כך  עד שאני כקורא, שלא נחשף עד כה לספריו, הופתעתי לגלות שמדובר בחילוני גמור ללא עבר במגזר.

d3626964b

כריכת הספר. איור ועיצוב: רענן גבריאל.

שמו של הספר 'הגבעה' מהווה רמז לכך שהסיפור כולו מהווה מעין מיקרוקוסמוס למפעל ההתנחלות כולו, כך שכל דמות בספר היא סטריאוטיפ של אותה דמות מתנחלית הקיימת כאן או שם במרחבי יו"ש. זאת כנראה גם הסיבה שגברון מעמיס את כל צרות ובעיות המגזר הדתל"י-מתנחלי על גיבוריו – התושבים המועטים המתגוררים על הגבעה: בעיות פוריות, גירושין, ריבוי ילודה, להט אידיאולוגי-פנאטי, יצרים מיניים חבויים, חזרה בתשובה ובשאלה. כל אלו ועוד מהווים עלילות משנה בתוך העלילה המפותלת של הרומן.

בהמשך לכך, תוך כדי קריאת הספר מתחזקת האבחנה שהמחבר מנסה להעמיד בספרו את מפעל ההתנחלויות כתמונת ראי למפעל התנועה הקיבוצית של ימי קום המדינה. שמה של ההתנחלות הוא 'מעלה חרמש ג'. השם 'חרמש' יוצא דופן בכך שאינו לקוח מהמקורות, ואינו טומן בחובו זרעי פורענות (בדומה לשמות ההתנחלויות במערכוני ארץ נהדרת). השם מזכיר יותר שמות של קיבוצים או מקום היאחזות אחר השייך לעולם ההתיישבותי-חלוצי של פעם. בנוסף, גיבורי הרומן רוני וגבי קופר שהתגלגלו אל המאחז, אם בכורח במקרה של רוני, ואם מתוך תהליך התקרבות לדת במקרה של גבי, הם בני קיבוץ לשעבר, כשסיפור התבגרותם בקיבוץ רומז על המשך העלילה. בנוסף לכל אלו ישנו גם חיליק, אחד מתושבי הגבעה, הכותב דוקטורט שלא מגיע לכדי סיום שנושאו הוא ""חלוציות, גאולת קרקעות, אידאולוגיה: התנועה הקיבוצית בימי טרום המדינה ככישלון ידוע מראש". וכך כותב גברון בספרו:

"חיליק ביקש להצביע בה על מגוון סימנים מקדימים ולטעון כי אופן הקמת הקיבוצים והתפתחותם, החל בהשתלטות על קרקעות, החלטות על מקורות הפרנסה, קבלת אשראי והטבות מהמדינה, המשך בהסתמכות על סיסמאות ואידיאולוגיה וכלה בהתנשאות וביהירות של חברה סגורה, מנותקת ומורמת מעם, הפועלת על פי מערכת כללים משלה. כל אלה חזו את כישלונה של התנועה הקיבוצית חצי מאה לפני שהחלה להתפורר בפועל. או משהו כזה."

לפי כל אלו ניתן לומר שגברון מניח בספרו את הקרקע להשוואה ולדמיון הרב הקיים בין שתי קבוצות ההתיישבות שקמו למדינת ישראל, אותם שני מפעלים שצמחו מתוך אידאולוגיה בתחילתם אך הגיעו, כפי שצף ועולה תוך כדי סיפור, לניוון ולהרס עצמי עד קריסתם. הדמיון בין ההתנחלויות לבין הקיבוצים מוצג לאורך פרקים רבים, אם בניכור ובהסתרה הקיימת בין דור ההורים לדור הילדים, אם ביצרים מיניים ובאלימות הבוטה המתחבאת מתחת לפני השטח ואם בהסכמה שבשתיקה על כיבוס הכביסה המלוכלכת של הקיבוץ/ההתנחלות בתוך הבית פנימה. זאת אולי גם הסיבה לשילוב המעניין ברומן בין הדמויות החילוניות לבין אלו הדתיות דבר שיוצר סוג של ערבוב פנים-ישראלי. התעסקותו של גברון ברוב דפי הרומן בחייהם של רוני וגבי שבינם לבין עולם ההתנחלות שאליה הגיעו לבסוף אין קשר ממשי בעבר, מראה על הרצון לחבר בין הסיפור האישי של ההתנחלות למשהו יותר ישראלי. הדבקה זו שלעתים נראית כפויה, מנסה אולי לרמוז כיצד, לפי המחבר, מנסה הציבור הדתי- מתנחלי להתחבר ולהתחבב על דעת הקהל הישראלית, מה שנובע אולי מתוך חוסר ביטחון עצמי שלו בצדקת דרכו. הדבקה בכורח מעין זו יוצרת סוג של רתיעה וניכור בצד השני של המתרס שמגיעה עד להחלטה המכרעת על פינויו של היישוב. רמז לאותה זרות נרקמת בעיניו של הקורא כבר מרגע היתקלו באיור הכריכה המקסים של רענן גבריאלי בו מופיעה דמותו המפורסמת של קלינט איסטווד מסרטו 'הטוב הרע והמכוער' כשכיפה עם מגן דוד מודבקת לראשו.

ביקורת נוספת שעולה תוך כדי הקריאה מופנית כלפי הצד השמאלי של המפה הפוליטית בישראל. השמאל במציאות הישראלית, לפי גברון, הוא שמאל חסר הנהגה וחסר פנים שכמעט ואינו משפיע על המרחב הציבורי. רוב הדמויות המייצגות את העולם החילוני-שמאלי במדינת ישראל חסרות להט או דרך אידאולוגית, מה שמביא לכך שרוב הפעילות שלהם נגררת או מונעת מתוך תאוות אישיות, כפי שהחיבור לצד הערבי שנמצא מנגד להתנחלות הוא חיבור שמונע מתוך אינטרס למטרות רווח ולא מתוך רצון אמיתי של הזדהות, חיבור או תיקון. המתנגדת היחידה ברומן, שפועלת נמרצות נגד מפעל ההתנחלויות, היא ממשלת ארה"ב שנתפסת בעיני כל הצדדים, שמאלני וימני כאחד, כעצם בגרון. ניתן לראות דוגמאות לכך מסיפורו של רוני קופר, הנציג החילוני בגבעה, שמוצא את דרכו אל הפגנות השמאל בעקבות משיכתו המינית אל המפגינות, וחיבורו האישי עם  ערביי האזור מונע מתוך רצון לנהל עסקים עם מוסה איברהים תושב הכפר הערבי הקרוב, ולשווק בתל אביב שמן זית 'אסלי'. 

באופן מאד מעניין סיפור 'הגבעה' מסתיים בסוף טוב, חיים שלווים ואופטימיים מקיפים את הגבעה ותושביה חרף הצרות שעמדו לפקוד אותם. על אף חרב הפינוי שריחפה מעליה, הגבעה ממשיכה לעמוד על תילה וכל הדמויות המתגוררות בה יוצאות נשכרות. הצבא, הממשלה וארה"ב מסירים את הלחץ המדיני, עתניאל עסיס מנצח את הממשלה ונציגיה ומצליח לשמור בהיחבא אוסף עתיקות בלתי חוקי שמצא, וגבי קופר החוזר בתשובה ששרף כרם זיתים של שכניו הערבים חי באושר עם אהבתו החדשה. על אף הזדהות הקורא עם חלק מן הדמויות במהלך 430 העמודים, האירוניה של הסוף הטוב זועקת. לא נוח לקרוא כיצד ניצחו המתנחלים על הגבעה את הצבא, הממשלה ולשכת העתיקות.

לסוף הטוב מתחבר השלג המתחיל לרדת על הגבעה בעת תחילת פינויה לקראת סוף הסיפור ופוסק לאחר שתהליך הפינוי הסתיים בכישלון. מוטיב השלג מזכיר לנו מקבילות רבות בעולם הדימויים הוויזואליים של התעמולה האנטישמית . לשם דוגמא, הסרט האנטישמי 'היהודי זיס' שהוזמן על ידי גבלס ב1940 מסתיים בשלג העוטף את העיירה לאחר מותו של זיס ובכך משדר ניקיון מכל רע שעטף אותה קודם לכן. גם סרטו של האני אבו אסעד  'גן עדן עכשיו' המגולל את סיפור חייהם של המחבלים המתאבדים שיצא בשנת 2005 ועורר ביקורת רבה, מסתיים בלובן שעוטף את המסך מיד לאחר פיגוע התאבדות באוטובוס מלא אזרחים בלב תל אביב. כאן בספרו של גברון המסר הלבן של השלג מעורר אי נוחות רבה אצל הקורא בדרך בה הוא מסמל כיצד המתנחלים הצליחו לגרש מקרבם את כוחות הגירוש 'הרעים', הצבא והממשלה, התושבים הערביים נסוגו חזרה אל ביתם ותושבי ההתנחלות 'מעלה חרמש ג" נשארים להיאחז בקרקע כ'אדוני הארץ'.

"השלג נח על מעלה חרמש ג' שלושה ימים תמימים, כיסה, היסה. השקט הקפיא, והשלווה האטה, והגבעות מסביב קרצו בלובנן, והנופים הרחוקים, המדבריים, הנמוכים יותר, הצטרפו לאווירה בבז' בהיר מהרגיל, שהשתקף בשמיים, שהלבינו וסינוורו את השמש, שצצה לבסוף חלושות, בראש מורכן מענווה. ומתוך השקט נשמע רק פטיש קטן, דופק פק-פק-טק: גבי מקים את הצימר לתחיה. וצהלולי הילדים המגלגלים כדורי שלג בגינת ממלשטיין ומניחים שקיות וגולשים על הישבנים במורד הגבעה."

*פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ"ו באדר תשע"ג, 8.3.2013