תגית: ארה"ב

סוף העולם – ביקורת על "האיש במצודה הרמה"

"שפעם אחת אמר המלך לאוהבו, השני למלך, באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זו – מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע, אם כן יטכס עצה. וענה לו: שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל. וענה לו המלך: אם כן כשאנחנו לבד לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך שאנחנו יהיו המשוגעים (ולהכין בשביל כולם אי אפשר).על כן בוודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן שתסתכל על מצחי – נדע מהסימן שאנחנו משוגע" (ר' נחמן מברעסלב – כוכבי אור)

השנה היא  1960 לערך. עברו מספר שנים מאז הביס ציר הרשע של גרמניה ויפן את בעלות הברית וניצחו במלחמת העולם השנייה. כעת מה שהיה ארצות הברית של אמריקה מחולק בין המעצמות: במדינות החוף המזרחי שלטון גרמני-נאצי ובמדינות החוף הפסיפי שלטון יפני.

זוהי תמונת המצב בפתיחת סדרה המטלטלת החדשה של רשת אמזון "האיש במצודה הרמה", המבוססת על ספרו הבדיוני של פיליפ ק. דיק (1962). משפט הפתיחה של הסדרה הוא פרפראזה על שבועת האמונים האמריקאית: "אומה אחת, תחת שלטון, מחולקת, ללא חירות וצדק לאיש".

במציאות החדשה, הגרמנים מיישמים את מדיניות הפיהרר באופן מלא: עולם ללא יהודים, צוענים, חולים או זקנים (מלבד פליטים מועטים הנמצאים בהיחבא) ובו השלטון הדיקטטורי של יפן וגרמניה יוצר היררכיה מעמדית ברורה בין שולט לנשלט.

המציאות החלופית שנשקפת מצפייה בסדרה, הנוגעת-לא נוגעת בעלילה המקורית של דיק, מבלבלת ומתעתעת. איך כביכול מספיקה נקישת אצבע והעולם כולו יכול להראות אחרת: משטר דיקטטורי כוחני שבו הפרטים הם האויב, ובו כל התנגדות גוררת תוצאות כבדות משקל.

מרכז העלילה סובב סביב זה שמכונה "האיש במצודה הרמה", איש עלום שם שמוציא תחת ידו סרטים המציגים עולם אחר, מציאות מרובדת בה אמריקה ובעלות הברית ניצחו במלחמה והביסו את הנאציזם. התעתוע שנוצר, בעת שהאיש במצודה הרמה מציג את העולם כפי שיכול היה להיות, מביא לבלבול ומתח מובנה שמערער גם אותנו כצופים. המחשבה על איזה מבין העולמות הוא אמיתי ואיזה הוא הבדיה הופכת לשאלה משותפת לנו ולגיבורי הסדרה גם יחד משני צידי מסך הטלוויזיה. הספק שמתחיל לכרסם הוא גם זה שיוצר את הפחד בלב השליט מפני התעוררות ההמון: "הפיהרר רואה בסרטים איום על עצם קיומו של הרייך", אומר אחד מקציני האס.אס הבכירים.

ככל שהסדרה מתקדמת, הדמויות השונות שנחשפו לסרטים מתחילות לנוע ממקומם הבטוח והכנוע אל עבר שינוי. עולם שנתפס כמובן מאליו מתחיל להתערער והמציאות מתחילה להתפרק אל מול עיניהם, בין אם מדובר במפקד אס.אס אסרטיבי ובין אם מדובר בעובד מפעל יהודי שחי את חייו מפחד הממלכה היפנית. כך שאמירתו הידועה של אדמונד ברק, "כל מה שדרוש כדי שהרוע ינצח הוא שאנשים טובים לא יעשו דבר", המצוטטת על ידי חבר מחתרת וזוכה להתייחסות מזלזלת על היותה בנאלית, אט אט מיתרגמת לפעולה.

האיש במצודה הרמה מכנה את הסרטים המופצים בשם "יסתבל החגב", ביטוי הלקוח מפסוק במגילת קהלת:

"גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה:  כִּי-הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל-בֵּית עוֹלָמוֹ, וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים." (קהלת יב, ה)

בפרק זה מדבר שלמה המלך על סופם של החיים כולם וטוען שלקראת הקץ מספיק גם סבלו ומשקלו של החגב הקטן בכדי להפיל את עץ השקד היבש. כלומר, לפעמים נדרשת רק תנועה קטנה בכדי לשנות את המציאות. החשיבה על החיים כקבועים, כבלתי ניתנים לשינוי היא זאת שמשרישה את שלטונם של המדכאים ומנציחה את הדיכוי. היכולת להתחדש ולחשוב אחרת על עצמך והסובב אותך, היא זאת שתוביל אל החופש ותבקע את קיר הזכוכית.

במעשיה של ר' נחמן (שהובאה בתחילת המאמר) עומדים שני אנשים אל מול חלון בו נשקף מבחוץ המון אדם בעל תודעת אחת משותפת. שניהם מבינים שמציאות של כאוס ובלבול עתידה לדרוס אותם עוד רגע קט. ובאותו קיטון נפרד, ברגע שברירי אחד לפני סופו של העולם, הם מקבלים החלטה גורלית אחת: להישאר קיימים בתוך המציאות הבלתי הפיכה, תוך שימת זיכרון תמידי לעולם שיכול להיות אחרת. גרעין קטן של אמת שמבצבץ ממקום של אמת במצחם, כתפילין שבראש, שיוכל לפרוץ בהמשך הדרך.

בסדרה כמו בסיפורו של ר' נחמן, רק בעת מפגש אמיתי בין שניים מתוך מקום של אמון  או רק דרך התבוננות בראי אל מול עצמך, ניתן להתגבר על ייאוש ואוזלת יד. רק אז יוכל האדם להיזכר כיצד חייו וחיי הסובבים אותו יכולים להיות אחרת, וכיצד העולם שבו הוא נמצא אינו קבוע או מוחלט וניתן לשינוי גם אם במאמץ גדול.

il_fullxfull.711540902_39bn

האיש במצודה הרמה (מבית רשת אמזון 2015)

מודעות פרסומת

ביקורת ספרים – 'האמת על פרשת הארי קברט' מאת ז'ואל דיקר

"אם סופרים הם אנשים שבריריים כל כך, מרקוס, הרי זה מכיוון שהם מסוגלים להרגיש כל מיני מכאובים נפשיים, אולי כפליים מבני אדם רגילים: ייסורי אהבה וייסורי ספר. לכתוב ספר זה כמו לאהוב מישהו: זה יכול להיות מכאיב מאד."

מרקוס גולדמן הוא סופר צעיר ומצליח שספר הביכורים שכתב זכה להצלחה אדירה ברחבי ארה"ב. לדאבונו, יחד עם התהילה והפרסום מגיע גם מחסום כתיבה המונע ממנו לכתוב את ספרו הבא. סוכנו האישי והמו"ל מפעילים עליו לחץ רב בנושא וביטחונו העצמי מתערער. בלית ברירה פונה גולדמן להארי קברט, חבר קרוב מעברו ששימש לו כדמות אב וכמנחה בלימוד רזי הכתיבה. בעוד קברט, מגדולי סופריה של ארה"ב, מתפנה אל גולדמן ואל צרותיו, גופת נערה צעירה בשם נולה קלאגן מתגלה בחצר ביתו בעיירה אורורה שבניו המפשיר ומאותו רגע חייהם של קברט, גולדמן ותושבי העיירה המנומנת נכנסים לסחרור. סיפור קורותיו של הארי קברט בקיץ 1975 צץ ועולה מחדש ואהבה, שנאה, אכזריות וחמלה מתערבבים זה בזה ומאיימים להשפיע על ההווה אשר מתרחש ערב הבחירות לנשיאות ארה"ב ב- 2008.

הסופר זו'אל דיקר בן ה-27 בלבד הצליח לרקום ביד אומן רומן אמריקאי מרשים וסוחף עם עלילה הדוקה ומותחת שעל אף אורכו (כשש מאות עמוד) נקרא בנשימה עצורה. ספרו של דיקר מרשים במיוחד לאור העובדה שהצליח לקלוט את הניואנסים הקטנים ביותר בתארו דיוקן של עיירה אמריקאית טיפוסית על תושביה וזאת על אף היותו יליד שוויץ ודובר צרפתית. מרכז העלילה סובב סביב שני הסופרים, גולדמן וקברט, והכתיבה המניעה את חייהם. התעלומה מתחילה בעת מחסום הכתיבה בו נתקלים שתי הדמויות, גולדמן בהווה וקברט בעבר, ופתרונה מתגלה דרך כתיבה מאומצת של שני הסופרים הדומים – שונים: שני הסופרים כשרוניים וחסרי ביטחון המונעים מאהבת הכתיבה אך בד בבד זקוקים נואשות להכרה ולהצלחה, כשהסודות המחרידים שסבבו את האחד בעת כתיבת ספרו המפורסם יהפכו בהמשך לרקע בעלילת ספרו של השני, המנסה להוכיח את חפותו של חברו הטוב ובו בזמן לגלות את האמת.

12

ייחודיות הרומן של דיקר הוא בבנייתו כסיפור בתוך סיפור. כל פרק בספר מתחיל בעצה שהעניק קברט לגולדמן בעת שחנך ולימד אותו את מלאכת הכתיבה, כאשר כל עצה טומנת בחובה כבקליפת אגוז את רעיון הפרק המובא בהמשך. בנוסף  שם ספרו של דיקר כמו גם התמונה על כריכתו נמצאים בתוך העלילה עצמה כרעיונות שיווק המוצעים על ידי המו"ל לגולדמן הכותב ספר על הפרשה. שני מאפיינים אלו, יחד עם קטעים מספרו החדש של גולדמן המשתלבים ברצף האירועים, גורמים לקורא להישאב אל תוך העלילה בתחושה שהוא שותף להתרחשויות בזמן אמת.

החיסרון שקיים לעיתים בקריאת רומנים מסוג זה הוא בחוסר תשומת לב של הסופר לקצוות שנפתחו במהלך העלילה ונותרים בלתי פתורים בסופו. דיקר, המדויק כשעון שוויצרי, דאג ליצור תעלומה הדוקה המולידה שאלות וקושיות מסקרנות רבות שזוכות אחת לאחת לפתרון אחד מובנה מה שמביא לחוויית קריאה מענגת. הספר כולו עונה על הדרישה שמציב קברט באחת מהמלצותיו לגולדמן בתחילת אחד הפרקים:

"ספר טוב, מרקוס, לא נמדד אך ורק על פי מילותיו האחרונות, אלא על פי הרושם הכולל של כל המילים שקדמו להן. רגע אחרי שסיימו את הספר שלך, רגע אחרי שקראו את המילה האחרונה, הקוראים אמורים לחוש שהם נשטפים ברגש עז; למשך שבריר שנייה, הם אמורים לחשוב אך ורק על כל מה שקראו עכשיו, להתבונן בכריכה ולחייך חיוך מהול בעצב כיוון שיתגעגו לדמויות. ספר טוב, מרקוס הוא ספר שעצוב לך כיוון שסיימת אותו".

* פורסם לראשונה במגזין מוצ"ש של מקור ראשון