ביקורת ספרים – 'טירת הזכוכית' מאת ג'אנט וולס

ג'אנט וולס, מחברת הרומן האוטוביוגרפי 'טירת הזכוכית', מתלבטת עם אמה בתחילת ספרה כיצד תוכל לספר לחבריה עליה ועל משפחתה. הפתרון של אמה הוא ברור: "פשוט מאד, אמרה אמא, ספרי את האמת".

על אף הפשטות, במקרה של וולס התשובה הזו אינה כה ברורה מאליה, בהתחשב בסיפור חייה המופלא והמטלטל.

וולס גדלה כבת במשפחה אמריקאית טיפוסית לכאורה בת שש נפשות המורכבת מזוג הורים, בן ושלוש בנות. וכאן מסתיימת הנורמאליות. הוריה של וולס היו אנשים משכילים ואינטליגנטים שהשיגו את השכלתם באמצעים אוטו דידקטיים וקריאת ספרים אינטנסיבית וכך גם חינכו את ילדיהם. כל חייהם יצאו ההורים נגד הממסדיות והקונפורמיזם, נדדו ממקום מגורים אחד למשנהו וברחו מרשויות החוק. הם ביכרו חיי טלטלה, עליבות ופזרנות על פני חשיבה קדימה וייצוב חיי שגרה, כשגולת הכותרת הייתה הזנחה מכוונת של ילדיהם בחיי היום יום, חלקם לפני הגיעם לגיל 6, על מנת שירכשו כישורי חיים שיקנו להם עצמאות.

כך גדלו ילדי המשפחה, כל דבר שנאחזו בו בחייהם נלקח מהם באופן שרירותי על ידי החלטות הוריהם וכל רווח כספי שהשיגו הועבר לכיס ההורים. בתוך חיים מורכבים אלו לימדו הילדים את עצמם והפכו אמנם לבעלי אינטליגנציה גבוהה בעלי ניסיון וכישורי חיים, אך בד בבד נשארו מצולקים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ללא יכולת אמיתית לסמוך על הוריהם בפרט ועל סביבתם הקרובה בכלל.

דוגמא מאלפת לאופן גידול הילדים בספר עולה מתיאורה של וולס בנוגע לשיעורי השחייה שניתנו לה על ידי אביה, והיא מהווה מעין משל לאופי החינוך שבו דגלו הוריה:

"כשהתאוששתי שוב לקח אותי אבא בזרועותיו וגרר אותי אל מרכז הבריכה החמה. או שתשחי או שתשקעי במים קרא בקול… בעטתי ופרפרתי כד לעלות על פני המים, תוך שאני מנסה לשאוף אויר ושלחתי את הידיים אל אבא. אבל הוא נסוג לאחור, ולא הרגשתי את הידיים שלו סביבי עד ששקעתי.. "

33

הספרות הפסיכולוגית דנה רבות בחשיבות הצבת גבולות לילדים מתוך הנחה שעולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. בעולם שכזה יחושו הילדים בלבול ופחד, ויהיו חסרי ודאות בנוגע למצופה מהם. כל ילד מטבעו הוא סקרן. בעוד האדם המבוגר ינתב את סקרנותו לנתיב הבטוח ויישמר שלא להיכנס למקומות סכנה, לילד המסתקרן  אין די כלים כדי לשקול את מהלכיו. בהעדר סמכות הורית או משען בטוח עליו יכול הילד להישען, נשאר הילד אבוד בעולם.

לאור כל זאת, מפתיע לגלות שעל אף עברה מצליחה וולס להתגבר וליצור לעצמה חיים עצמאיים שכללו הקמת משפחה ומציאת עבודה מסודרת וקבועה, ובכך הרחיקה את עצמה מכל סממן שדבק באורח חייהם של הוריה.

שמו של הספר טירת הזכוכית רומז לחלומו של אביה של וולס – חלום שהיה מרכזי מאוד בחיי המשפחה – להקים בית מזכוכית בעל מבנה ארכיטקטוני משכולל שיענה על כל צרכיהם ויעניק להם קביעות ומנוחה. באופן אירוני, חלומו של האב התגשם על דרך השלילה בבית שלו זכו הילדים בפועל: בית החשוף כלפי חוץ על כל מגרעותיו, בית שבו מערכת היחסים הפנים-משפחתית מתנהלת ברשות הרבים, בית שאינו מעניק הגנה ומחסה, בית שכל אבן קלה יכולה להורסו ולהותיר ממנו רק שברים פוצעים.

כוחו של הספר הוא בעלילתו יוצאת הדופן, המגוללת אל מול עיני הקורא המשתאה את סיפור חייה של וולס, הנדמה לעיתים כסיפור על גבול הדמיון. אך יחד עם זאת, סגנון הכתיבה של הספר הוא שטחי למדי. אמנם, הסיפור מסופר על פי סדר כרונולוגי אך אינו מתגבש די הצורך לכדי רצף סיפורי. כל פרק חוזר שוב ושוב על תבנית זהה של תקווה ואכזבה; הילדים שאזרו כוח על מנת לקנות שגרה ושלווה בחייהם המטולטלים, מביטים לבסוף בעיניים כלות בניפוץ משאלות לבם על ידי הוריהם חסרי האחריות והרגישות. בנוסף, רצף הטרגדיות שפוקדות את ילדי המשפחה מעמיס יתר על המידה על הקורא ומציף אותו רגשית.

בכריכת הספר נכתב: "סיפורה מעורר ההשראה של וולס שסחף מיליוני קוראים בעולם כולו זכה להצלחה רבה לא רק בשל האומץ והאינטליגנציה שבו היא מספרת אותו אלא לא פחות בשל האופן החומל שבו היא מתארת את הוריה והשאלות שהיא מעוררת על הגדרות טוב ורע בהורות ומשפחה". אך מתוך קריאת הסיפור ניכר שוולס לא באמת מציגה שאלה בנוגע לחייה, אלא פורשת מראה מזעזעת באשר להתנהלות הוריה. על אף השכלתם הרחבה ונטילת האחריות על חייהם, המחברת ואחיה אינם מוצגים בפני הקורא כאנשים שלמים ובריאים נפשית אלא כפליטי משפחה שבורה, המנסים ככל יכולתם להחזיק מעמד בעולם כאוטי גם לאחר שעזבו את הוריהם.

ובכל זאת, ניתן להפיק מן הספר קריאה להורים לעודד את הילדים לאחריות תוך מתן חיבוק מגן וגבולות ברורים בהם יוכל הילד להרגיש אהוב ובטוח. ובעת שילמד אחריות מהי יוכל לחוות דמיון, חלום ותעוזה כיסודות דומיננטיים בחייו.

 

 *פורסם לראשונה במוסף שבת של מקור ראשון

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “ביקורת ספרים – 'טירת הזכוכית' מאת ג'אנט וולס

  1. קמיליה פילון

    עדיין לא סיימתי לקרוא את הספר. הגעתי אליו דרך המלצה של מנחה בחוג לספרות. קשה לומר שאני נהנהת ממנו. הספר מיוחד ומענין אבל הרגש העיקרי והדומיננטי בקריאת הספר הוא הכעס על שרותי הרוחה והרשןיות שאיפשרו להורים לנהל כך את חיי ילדיהם. האב שיכור רוב הזמן. לא מחזיק בעבודה קבועה. חי על כנפי דימיונו. אין זה אומר שאינו אוהב את ילדיו אבל הוא חסר אחריות כלפיהם. והאם מרחפת מנותקת מהילדים עסוקה רק בציוריה וחושבת שהיא אומנית גדולה. הילדים איכשהוו מסתדרים בעצמם. אבל כפי שציינתי קודם, הספר מעורר כעס ומקומם על התנהלות ההורים וליבי יוצא לילדים. עם כל הכבוד שהאב נותן להם עצמאות וסומך על ההגיון של הילדים הוא מטיל עליהם תפקידים שיתנהגו כבוגרים טרם זמנם. וזה מה שמכעיס. כאמור אני באמצע הספר ומעודד אותי לדעת שהמחברת ואחיה התנתקו לבסוף מההורים ומצאו את דרכם.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה)

    אני כמעט אף פעם לא קוראת ביקורות ספרים, בטח לא לפני שקראתי את הספר ובפעמים שקראתי וקניתי ספר לפי המלצה כמעט תמיד התאכזבתי. מכיוון שכבר קראתי את הספר הנ"ל ומאוד התרשמתי העזתי לקרוא את הביקורת שלך. אומרים שכל מה שכתוב בעיתון חוץ מהמחיר והתאריך…אצלך הכל היה בסדר עד שהגעת ל"סגנון הכתיבה שטחי למדי…". שם איבדת אותי. להגיד ש"…רצף הטרגדיות שפוקדות את ילדי המשפחה מעמיס על הקורא יתר על המידה…"נראה לי כמו להגיד "אל תבלבל אותי עם העובדות" למרות שאתה טורח לציין כי היא "פורשת מראה מזעזעת באשר להתנהלות הוריה" גם לא הבנתי איך הגעת למסקנה שהספר קורא "…להורים לעודד את הילדים לאחריות…"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s